האם יש קשר בין עולם הסטנד-אפ לעולם ההנדסה? האם יש יתרון כלשהוא למהנדס שרוצה להיות סטנדאפיסט? על שתי השאלות הללו עניתי בהרצאה שנתתי בכנס רברסים שנערך בטכניון ב 11 ו12 למרץ 2015. מקווה שתהנו.
מחבר Nir Katz
הסיפור שלא סופר (ואולי טוב שכך)
עד לפני יותר משנה לא היה לי סמארטפון. פשוט הסתדרתי טוב מאד עם הנוקיה הישנה שלי שידעה מעולה לעשות מה שטלפון אמור לעשות. אבל אז התחלתי להסתובב בדרכים ונאלצתי להתחיל להתמודד עם הפקקים ועם השעמום. בעוד אפליקציית Waze עוזרת לי להתמודד עם הפקקים, אפליקציית Podcast Addict עוזרת לי להתמודד עם השעמום כי אין כמו להאזין לפודקאסטים, ולא רק ליהנות אלא גם אפילו להחכים.
אך כל בוקר יש לי את הדילמה האם להפעיל את אפליקציית Waze ולהגיע כמה שיותר מהר לעבודה או את אפליקציית Podcast Addict ולהגיע כמה שיותר חכם לעבודה. אני לא יכול להפעיל אותן בו זמנים מכיוון שביחד הן גומרות לי את הבטרייה אפילו אם הטלפון מחובר למטען. ואין דבר שיותר מעצבן אותי מאשר להגיע לעבודה עם טלפון שצורח שהבטרייה הולכת להיגמר. לאחר כמה ניסיונות (וטעויות) הגעתי למסקנה ש Waze עדיפה וכדי להלחם בשעמום אני מאזין לרדיו הרגיל, כמובן אחרי שאני גומר לחשוב את כל המחשבות על איך אני הייתי פותר את בעיות העולם.
מבין כל מה שמשודר בבוקר אני הכי מעדיף להאזין לתוכנית הבוקר עם טל ברמן ואביעד קיסוס כי בשורה התחתונה הם הכי מצחיקים מכולם, כולל תוכניות החדשות שמשודרות באותו הזמן. כמו בכל תוכנית רדיו, גם להם יש את השלב בו מאזינים מתקשרים בכדי לספר סיפור אישי לרוב על מנת לזכות בפרס כל שהוא. עד היום אף פעם לא התקשרתי לתוכנית שלהם כדי לספר סיפור משתי סיבות עיקריות. או שלא מצאתי סיפור שמתאים לנושא שהם ביקשו או אם הוא כבר מתאים לנושא, זה סיפור שעדיף שלא הייתי מספר לקהל הרחב וחושף דברים שלא צריכים להיחשף.
השבוע החלפתי את הבטרייה ואת המטען באוטו כך שאני מסוגל להשתמש בשתי האפליקציות שהוזכרו מבלי להכניס את הטלפון שלי למצוקה נפשית. זה אומר שאני כבר לא מאזין לתוכנית הבוקר וכנראה שפספסתי את ההזדמנות לספר סיפור אישי ולזכות באיזו ארוחה זוגית מפנקת או תווי קניה בסך 500 ₪. וחבל, כי יש לי סיפור שאני חושב היה מעלה חיוך רחב להרבה מאד נהגים בדרכם לעבודה. אז כדי שלא לא ילך לאיבוד הנה הוא לפניכם.
זה קרה לפני שמונה שנים. הגעתי לרמב"ם כדי לעשות בדיקות תקופתיות, הטבה שקיבלו כל העובדים במקום עבודתי הקודם. אחרי שלקחו ממני דם ושתן, בדקו לי את הראיה והשמיעה, צילמו את הריאות והריצו אותי במהלך בדיקת מאמץ, הגיע השלב הסופי של בדיקה אצל הרופא. מיד כשראיתי אותו הייתה לי הרגשה מעומעמת שראיתי אותו בעבר. ניסיתי לחשוב טוב טוב ולא הצלחתי למקם אותו בשום שלב בחיי אז ויתרתי. הוא ביקש שאתפשט, בדק את הנשימה שלי, לחץ לי על הבטן, דפק על הברכיים ואז ביקש שאוריד גם את התחתונים. הוא אחז באשכיי וביקש שאסובב את ראשי ואשתעל. כשסיים ביקש שאשכב על הצד, ואחרי שלבש כפפת גומי, הכניס את אחת מאצבעותיו לתוך ישבני ווידא מה שצריך לוודא. כשהסתיים גם השלב המביך הזה התלבשתי ונפרדו לשלום.
כעבור יומיים היה בבית ספר של הילדות שלי מסיבת חנוכה. איך שאני נכנס לכיתה של אחת מבנותיי אני רואה את אותו רופא מחבק את אחד הילדים בכיתה. הוא גם ראה אותי ומבוכה גדולה אפפה את שנינו. אחרי 10 שניות שנראו לנצח הוא חייך, הלך לכיווני ובא ללחוץ לי את היד. אותה יד שלפני יומיים הייתה בתוך ישבני ויש לשער שגם בתוך ישבנים אחרים. לא רציתי להעליב אותו ולחצתי לו את היד ואחרי שצחקנו כמה דקות, רצתי מהר לשירותים ושטפתי אותה כמו שלא שטפתי אותה בכל ימי חיי. מאז נפגשנו כמה פעמים באירועים של הבית הספר ולשמחתי הצלחתי להימנע מללחוץ לו את היד. אני מקווה שהוא לא נעלב.
כמו שציינתי בזכות הסיפור הזה סביר להניח שהייתי מקבל כמה תווי קניה.
[פרסומת – את הבטריה והמטען קניתי ב eBay]
11 תובנות ונקודות למחשבה אחרי 72 שעות בהלל יפה
1. קשה להיות אתאיסט כשהבן שלך שוכב במיון עם 40 מעלות חום והרופא מודיע לך שהבדיקה הבאה תהיה ניקור מותני ע"מ לשלול דלקת קרום המוח. אין את מי להאשים ואין גם ממי לבקש עזרה. בסוף בצילום הרנטגן ראה הרופא שיש לו "רק" דלקת ריאות כך שנמנע הניקור המותני. אבל אני סתם מ***ן את השכל, קשה גם להיות אדם מאמין כשהבן שלך שוכב במיון עם 40 מעלות חום.
2. מויקיפדיה:
"טכניקת צילום הרנטגן התגלתה במקרה על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם רנטגן בערבו של יום ה-8 בנובמבר 1895 בשעה שערך ניסויים בשפופרת ריק במעבדתו. רנטגן זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1901 על תגליתו זו".
"בשנת 1928 הבחין אלכסנדר פלמינג בתופעה מעניינת: באחת מצלחות הפטרי – צלוחיות זכוכית מלאות במזון המשמשות לגידול חיידקים במעבדה – שהכילו מושבה של חיידקים, התפתח עובש, וסביב העובש נוצרה טבעת נקייה מחיידקים. הוא גילה כי חומר פעיל מסוים בתוך העובש – הוא כינה אותו "פניצילין" – מסוגל לקטול חיידקים ביעילות, אפילו בריכוז נמוך, כשהוא מדולל מאוד. על הישגו הראשוני בזיהוי פעולת הפניצילין זכה אלכסנדר פלמינג בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945".
חבל שאני לא יכול להגיד לוילהלם רנטגן ואלכסנדר פלמינג תודה אישית. בזכותם נדב יושב עכשיו בסלון וצוחק בזמן שהוא צופה בסרט "גנוב על המיניונים". רובנו צריכים כל בוקר להגיד להם, ולשאר המדענים, תודה על מצב הרפואה כיום. עצוב שהם לא הגיבורים שלנו, שתמונתם לא מופיעה כל יום בעיתון במקום צילום הקקי הראשון של הבת של נינט.
3. לצוות הרפואי שטיפל בנדב כן יצא לי להגיד תודה. אנחנו די אוהבים לצפות בתוכנית "האנטומיה של גריי" כך שבמהלך האשפוז ניסינו למצוא מי בצוות היא ד"ר מרדית גריי, מי היא ד"ר מירנדה ביילי ומי הוא ד"ר דרק שפרד (הידוע בכינויו "מק'דרימי"). מצאנו כמה מועמדים ומועמדות ותהינו מה באמת קורה שם בחדרים של הרופאים.
4. כשהייתי קטן אבא שלי צחק איתי ואמר לי שהוא רוצה שאהיה רופא עיניים כדי שאוכל לטפל בבעיה שהייתה לו בעין. אני מעולם לא רציתי להיות רופא ואני גם בטוח שלא הייתי מצליח להיות רופא טוב מהמון סיבות. אז במקום זה הלכתי להיות מהנדס תוכנה ואחד החברים הכי טובים שלי הוא רופא עיניים בעל שם עולמי, כך שאם אבא שלי צריך עזרה אז יש לי פתרון שלא דרש ממני ללמוד עשרים שנה.
5. אני לא מבין איך רופאים לא חולים כל הזמן. כל היום הם מסתובבים ונוגעים באנשים עם מגוון רחב של מחלות. נראה לי שאחרי פיצוץ גרעיני או מגפה קטלנית היחידים שישרדו הם רופאים וג'וקים.
6. כבר כמה וכמה פעמים ציינתי שנדב הוא העתק (יותר מוצלח) שלי ואפילו גם לי הייתה דלקת ריאות בגילו. חוץ מההיבטים החיצוניים והרפואיים גם בתחום ההומור הוא דומה לאיך שהייתי בגיל אחד עשרה. ילד שמבין הומור אבל לא יודע ליצר הומור או אפילו לספר בדיחות. ארבעים ושמונה שעות אחרי תחילת האשפוז, אמר לי נדב שהמסקנה שלו מביקור בשירותים של בית החולים ושל בית הספר היא שבכל מוסד שקשור לממשלה יש נייר טואלט שמרגיש כמו נייר זכוכית. אחרי זה הוא ישב וכתב טור "החיים על פי נדב" בו הוא צוחק בתחכום על החברה הישראלית, על זה שלא ברור למה לתרופות צריך להיות טעם מגעיל, על בית הספר ובמיוחד על ההורים שלו. לא יודע איזה אנטיביוטיקה נתנו לו אבל גם אני רוצה.
7. הייתי ילד שבוכה המון. כשהעליבו אותי בכיתי, כשלא הצלחתי במבחן בכיתי וכשורדית לא רצה להיות חברה שלי גם בכיתי. הנטייה הזאת לבכות הלכה ונעלמה עד שבערך מגיל 19 עד 31 אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי. אבל אז כשנולדו הבנות פתאום מצאתי את עצמי מנגב את האף אפילו בקומדיות רומנטיות. ב 72 שעות ששהינו בבית החולים שקי הדמעות שהתרוקנו כמה פעמים בזמן שחיבקתי את נדב הלוהט מחום.
8. בקצה של המיטה תולים הרופאים לוח ובו דפים עם רישום מצבו של החולה. לחץ דם, דופק, סטורציה (רמת חמצן בדם), יציאות, אוכל, טמפרטורה של הגוף ומצב נפשי. אני חושב שלוח כזה יכול להיות מתנה נפלאה לזוג נשוי. לוח שתולים בקצה של המיטה ובו דפים עם רישום של מצב הנישואים.
9. אחרי זמן האיכות הכפוי שביליתי איתו הגעתי למסקנה שאני לא באמת מכיר אותו. (למשל הוא אוהב אוכל של בתי חולים). כשחזרתי הביתה להתאוורר טיפה לפני שאני חוזר ללילה נוסף ראיתי על השולחן את תעודות החצי שנה של הבנות. לאחת מהן היה רשום בהערות שהיא בדרך להיות מנהיגה חברתית. יופי, רק זה מה שחסר לי. יום אחד אני אגיע הביתה ובאמצע הסלון יהיה אוהל עם שלט "העם רוצה צדק משפחתי".
10. אפשר ללמוד הרבה על יחסי יהודים ערבים במדינה שלנו בזמן שהייה בבית חולים. יצאתי משם טיפה יותר אופטימי.
11. זה מאד אופנתי להתלונן על מערכת הבריאות שלנו אבל יש לי רק דברים טובים להגיד על מה שעברנו במחלקת הילדים של בית החולים הלל יפה. במיוחד שהיה שם WiFi מעולה בחינם.
תעשה לי לייב
[יום המופע – 19:50] הפה שלי יבש. לא משנה כמה אני שותה הוא עדיין יבש. אני בתוך מועדון הסטנדאפ פקטורי בדרום ת"א מסתכל באימה על במה קטנה שעוד שעתיים אעמוד עליה.
הכול התחיל לפני חודש וחצי בפוסט הזה בפייסבוק.
עידן ניידיץ הוא מה שנקרא בימינו "אושיית רשת". איש מצחיק שאלפי אנשים עוקבים אחרי הסטטוסים שהוא מפרסם בפייסבוק ובטוויטר.
למרות שאני חושב שגם אני איש מצחיק יש ביני לבין עידן כמה הבדלים.
1) יש הרבה יותר אנשים שחושבים שהוא איש מצחיק
2) יש לו משקפיים הרבה יותר יפות מהמשקפיים שלי
3) הוא הבין שעם כל הכבוד לעולם הוירטואלי אין כמו העולם האמיתי (מזכיר לכם את המטריקס?)
סעיף מספר 3 הניע את עידן להוציא כמה מאושיות הרשת, שרגילות לקבל לייקים ותגובות עם מילים שהאות האחרונה שלהם חוזרת שוב ושוב ("חזקקקקקקקקקקק"), אל הבמה הפיזית. מקום שאי אפשר למחוק פוסט לא מצחיק והתגובה היא מיידית גם לחיוב אבל גם לשלילה.
שנים שאני מפנטז לעלות על במה במועדון סטנד-אפ. האמת שזה לא מסובך. לכל מועדון סטנד-אפ יש פעם בשבוע ערב "במה פתוחה" שבה אנשים יכולים לעלות על הבמה ולנסות. אבל תמיד מצאתי תירוצים: אני צריך עוד זמן כדי לשפר את הקטע שלי, זה בתל-אביב ואין שם חניה או עכשיו חורף ואנשים פחות צוחקים. אבל הפעם שקראתי על הערב שעידן מארגן, ערב שיקבל את השם "תעשה לי לייב", החלטתי שזהו, הגיע הזמן.
[יום המופע – 19:20] ארבע מאות מטרים לפני היעד כבה לי הטלפון ואיתו הוייז. דקה לפני העפתי מבט וזכרתי שאני צריך לפנות שמאלה ואז ימינה כדי להגיע למועדון הסטנד-אפ. לא זכרתי נכון ובמשך כמה דקות, עד ששוב חזר הטלפון שלי לחיים, הסתובבתי ברחובות שאחד מהם התברר כמאוד מפוקפק. בכניסה למועדון חיכו כבר כמה אנשים שכנראה אוהבים להקדים כמוני.
יש לי קצת יותר משלושה שבועות להתכונן. בשלב הראשון אני עובר על כל הטורים שלי בבלוג ומבין דבר אחד חשוב. אני לא כזה מצחיק כמו שאני חושב. לבסוף אני מוצא שני טורים שאני אישית מאד אוהב. הראשון "הפתעה ממקום לא צפוי" המספר על הדבר הכי הזוי שקרא לי בתור אבא, ושני "Trash Is Cash" המספר על עסק סביבתי שהקמתי. אני עושה כמה חזרות ומגלה שלקרוא את הטור הראשון לוקח לי שלוש וחצי דקות והשני ארבע וחצי דקות. אחרי שאני מבין מעידן שחמש דקות זאת מגבלה קשיחה אני מחליט לבחור בקטע היותר קצר ולעשות הקדמה קצרה של דקה וחצי.
[יום המופע – 20:15] עידן מושיב את כולנו ונותן לנו תדריך על איך הולך להתנהל הערב. בזמן שהוא מדבר אני גם מסתכל על כל האנשים שעד עכשיו הכרתי רק דרך פייסבוק ומיילים. מדהים כמה זה שונה. כל אחד מאיתנו צריך לזכור מי לפניו ומי אחריו בסדר העלייה לבמה (הליין-אפ) גם כדי לא לאחר וגם כדי שיוכל להזמין את הבא אחריו. אנחנו זכאים לבקבוק מים ושלושים אחוז הנחה על משקאות אלכוהוליים. אני לא שותה אלכוהול אבל מרגיש שאולי זה זמן טוב להתחיל.
קיבלתי בחזרה את שני הטורים מהעורכת שלי. אחרי שרוב הטוקבקים לכתבה שפרסמתי ב YNet מחשבים עסקו, ובצדק, בעברית הקלוקלת שיש בכתבה הבנתי שאני צריך עזרה. מאז כל טור שאני שולח לפרסום בעיתון או אתר רציני דבר ראשון עובר דרך העורכת שלי. יש עוד שבוע למופע ואחרי שהתאמנתי, הקלטתי ותזמנתי שוב ושוב את הקטע שלי לפחות שעה ביום אני מרגיש די מוכן. יום לפני המופע שלח עידן הודעה שכל הכרטיסים נמכרו. למה לעזאזל אנשים ירצו לבוא לראות מופע כזה? אני שוב לא מרגיש מוכן.
[יום המופע – 16:59] חשבתי שיהיה לי זמן לחזרה אחרונה בזמן העבודה. אבל כמובן שזה היה יום מטורף שבו שום דבר לא עבד כמו שצריך ועוד דקה יש לי שיחה עם גרג מבוסטון. אולי אני אנסה את הקטע שלי עליו? הוא אמר לי פעם שהוא אוהב את חוש ההומור שלי אבל הבעיה היחידה היא שהוא לא מבין עברית.
הנה דוגמאות לפעמים שעמדתי מול קהל גדול:
1979 – כיתה ד', הצגה של הכיתה מול כל ההורים, אני בתפקיד אסתר המלכה (כן אסתר המלכה!).
1986 – כיתה יא', טקס סיום בית ספר תיכון באמריקה, אני בתפקיד הזר החנון עם הציונים הכי גבוהים שמספר לאמריקאים כמה המדינה שלהם נפלאה.
1993 – קורס מפקדי טנקים, הרצאה קצרה לגדוד על מלחמת ששת הימים.
1998 – חתונה (שלי), קטע סטנד-אפ בו אני מציג את כל קבוצות האנשים השונות שהגיעו לחתונה.
2002 – 2009 – אירועים שונים במיקרוסופט, לרוב מסיבות פרידה מעובדים.
סיינפלד אמר פעם שאנשים יותר מפחדים מלעמוד מול קהל מאשר מהמוות. זה אומר שבהלוויה הם מעדיפים להיות הנפטר ולא זה שצריך לשאת נאום פרידה. למרות שזה לרוב לא המצב אצלי ככל שמתקרב יום המופע הטיק ברגל הולך ומתגבר.
[יום המופע – 21:10] אני יושב בחדר האמנים שנמצא בקומה השנייה במועדון מעל מחסן המשקאות. מלמטה עולים קולות של קהל שמתיישב ובחדר נמצאים איתי עוד כמה אנשים שאמורים להופיע הערב ומדברים. הם מדברים ואני שותק, וחושב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי. שאפשל? שאנשים לא יצחקו? שיזרקו עלי עגבניות רקובות? שהבטחון העצמי שלי ישבר ואדרדר לשימוש בסמים קשים?
עידן נכנס לחדר ואומר שמופע מתחיל עוד שתי דקות. יאללה לעסק!
הליין – אפ
עידן ניידיץ – מנחה/פתיחה
סיאל נובוקובסקי – סטנד-אפ
שמוליק קרסיק – סטנד-אפ
עידן יוסף ימין – סיפור
עידן ניידיץ – מנחה
אלמוג בר – סיפור
שלומי טסה – סטנד-אפ
שרית אשואל – סיפור
אוהד גל – סיפור/הצגה
עידן ניידיץ – מנחה
מרסל מוסרי – סיפור
גל גרינברג – שיר
שוקי ברקן – סאטירה
ניר כץ – סיפור
עידן ניידיץ – מנחה
דני קומושביץ – סטנד-אפ
יעל כהן – שירים
עומר מנדס – סטנד-אפ + סיפור
מיכל וויסנברג – סיפור
עידן ניידיץ – מנחה
רונית לזרוביץ' – שיר
מור כהן – סטנד-אפ
גיא לייבה – סטנד-אפ
עידן ניידיץ – מנחה/סיכום
כולם היו טובים, באמת. תלחצו על השמות שלהם בכדי לראות את הפרופיל שלהם בפייסבוק.
[יום המופע – 23:30] אני במכונית בדרך הביתה מפוצץ באדרנלין. משחזר בראש שוב ושוב את ההופעה שלי וכל מה שאני זוכר זה את הפרוז’קטור שהיה לי מול העיניים. בסביבות מחלף פולג התחלתי לבנות קטע סטנד-אפ שעוסק בצניחת שק האשכים אצל גברים מעל גיל 45. די מהר הגעתי לחומר של לפחות חמש דקות. עכשיו כל מה שנשאר לי זה לעלות על במה פתוחה. אבל אני צריך עוד זמן כדי לשפר את הקטע שלי, זה בתל-אביב ואין שם חניה ועכשיו גם חורף ואנשים פחות צוחקים.
ממחר דיאטה
קשה להאמין שעברו שלוש שנים מאז שעזבתי את מיקרוסופט. במשך כמעט שבע עשרה שנים זה היה לא רק המקום שבו ביליתי את רוב שעותיי הערות, אלא זה גם די הגדיר את מי שאני. היום אני כבר יכול להביט אחורה במבט יותר מפוכח ולהבין לעומק כל מני אירועים שקרו לי ולמה התנהגתי כמו שהתנהגתי (מסקנה עיקרית: הייתי אידיוט).
אחד הדברים שאהבתי ושנאתי בו זמנית במיקרוסופט היה תהליך ההערכה (ה Review) שנעשה כל חצי שנה בפברואר ובאוגוסט. בלי להיכנס יותר מדי לפרטים בעיקרו התהליך היה מעבר של העובד על כל המטרות שהגדיר שישה חודשים לפני כן, השוואה עם מה שהושג בשישה החודשים האחרונים וכתיבת או עידכון מטרות לשישה החודשים הבאים. בשלב השני דורג העובד ע"י המנהלים ולפי הדירוג היה נקבע עתידו בחברה.
שנאתי את התהליך הזה בעיקר בגלל שזה הציב מולי מראה ליכולות ולמגבלות שלי, אהבתי את התהליך כי זה גרם לי לעצור, להתרכז ולחשוב לאן אני רוצה להגיע. שנאתי את התהליך כאשר קיבלתי בסופו דירוג נמוך ובעיטה בתחת, אהבתי את התהליך כאשר קיבלתי בסופו דירוג גבוה ובונוס נחמד.
לקראת סוף 2014 הרגשתי שנהייתי לא מפוקס. זה לא שהפסקתי ליהנות מחיים אבל חלחלה בי ההרגשה שאני עלה שעף עם הרוח ולא סירה שמנצלת את הרוח (סליחה על הרוחניות במשפט האחרון אני מבטיח שזה לא יקרה יותר!). כדי לשנות את המצב ולכבוד שנת 2015 החלטתי להתחיל לעשות לעצמי תהליך של הערכה כמו בימים הטובים במיקרוסופט. סיפרתי זאת למשפחתי וכרגיל מאיה הייתי היחידה ששיתפה איתי פעולה ואפילו רשמה לעצמה רשימה של מטרות, השאר פשוט תייקו את זה תחת "עוד פעם הוא השתגע – צריך להתעלם". כשהסתכלתי על המטרות של מאיה וראיתי שרוב המטרות נכתבו בסגנון "ליהנות יותר" הבנתי שאני צריך ללמד אותה גם איך כותבים מטרות.
המודל המקובל לכתיבת מטרות נקרא מודל ה SMART.
Specific: מטרה ממוקדת.
Measurable: מטרה מדידה.
Achievable: מטרה שיש סיכוי להשיגה.
Relevant: מטרה שקשורה לכיוון (היעד) שאליו רוצים להגיע.
Time-bound: מטרה עם תאריך סיום.
כפי שניתן לראות המטרה "ליהנות יותר" לא מתאימה למודל הזה אבל מטרה כמו "לעשות חמישה קטעים בשביל ישראל עד סוף אפריל" כן מתאימה למי שנהנה ללכת בעקבות שלטים בצבע כתום, כחול ולבן.
את הלילות של השבוע האחרון של דצמבר ביליתי מול אקסל בלהגדיר לעצמי מטרות לשנת 2015 וגם לחשוב איך אני אצליח לממש אותן. כמו כן הגדרתי שפעם בשבוע אני אעבור על רשימת המטרות ואבדוק מה מצבי. אז הנה הן, המטרות.
בריאות
להוריד 5 ק"ג עד מאי – בקיץ האחרון בזמן ביקור בחוף הים קיבלתי הצעה מהנהלת החוף לעבוד כשובר גלים.
ללכת בממוצע 10 ק"מ בשבוע – אם באיזשהו שלב אעלה לפייסבוק פוסט שמראה מפה ומסלול שעשיתי יש לכם אישור להרוג אותי.
0 חורים חדשים בשיניים – זה פשוט בזבוז אדיר של כסף שקל למנוע אותו.
אשתי
[קיבלתי מהאישה צו איסור פרסום על רשימת המטרות שקשורות בה]
משפחה
עד סוף שנת הלימודים נועה ומאיה יודעות לתכנת ב Small Basic – זה גם עוזר לחשיבה וגם שנה הבאה הן צריכות לבחור מגמה.
עד יום כיפור נדב צריך לדעת לרכב טוב על אופניים – לא כל העולם ישר, לפעמים צריך לדעת להסתובב.
לנסוע עם המשפחה לטיול מיוחד בחו"ל – כרגע הכיוון הוא יפן.
לעשות שלושה טיולים גדולים בנגב – את הצפון די חרשנו הגיע הזמן שהילדים יכירו את המדבר.
כתיבה
לפרסם 36 פוסטים בבלוג "החיים על פי ניר" – חשוב לשמור על שריר הכתיבה. שנה שעברה התעצלתי.
לפרסם 5 כתבות ב YNet מחשבים – אני פשוט אוהב לקרוא טוקבקיסטים.
להצליח לפרסם כתבה אחת בבלייזר – אם יש לכם רעיון מעניין תשלחו לי.
לקרוא 10 ספרים (לא מקצועיים) – "יומנו של חנון" לא נחשב בספירה.
פרויקט כבישי ישראל – https://www.youtube.com/c/israelroads
להוסיף עוד 520 ק"מ של צילומים – זה קשור גם לטיולים הנגב.
להגיע ל 200 מנויים – אני צריך ללמוד לעשות Marketing.
להגיע ממוצע צפיות של 3000 בחודש – בממוצע על כל 1000 צפיות אני מקבל דולר.
שונות
ללכת לראות משחק פוטובול אמריקאי (בישראל) – מי שלא יודע יש פה ליגה.
להשתתף בהפגנה אחת – לא מספיק רק לעשות לייקים כל היום.
להופיע מול קהל – זה יקרה ב 21 לינואר!
להתקלח לפחות 5 פעמים בשבוע – הרגל מגונה אבל לפחות אני חוסך מים.
לצרוך 5% פחות חשמל – השנה התעצלנו והשתמשו במייבש גם בקיץ.
להציג רעיון שלי בפני משקיע – לנסות פעם אחת. מי יודע אולי זה יצליח.
לאכול 50% פחות בשר – האמת שכבר ב 2014 עברתי לאכול בשר רק בסופי שבוע. לא מסיבות בריאותיות אלא מסיבות סביבתיות.
לא לראות סרט או פרק בסדרה טלוויזיונית שכבר ראיתי – כמה פעמים אפשר להתרגש מרוס ורייצל בחברים. זה נכון גם עם יו-טוב.
תרומה לקהילה
לתרום 18 ₪ ביום בממוצע – אם ישנו את הערך הגימטרי של ח"י ל 36 כמות התרומות תעלה פי 2.
ללמד מחשבים בבית ספר – כרגע זה כבר קורה בבית ספר של הבן שלי.
לפרגן למישהו זר פעם בשבועיים – מכירים את מכתבי התודה שאנשים מקבלים? אז אנחנו לא עושים זאת מספיק. שנה שעברה עשיתי זאת פעם אחת והאפקט היה פשוט מדהים. כולנו רוצים שיפרגנו לנו מדי פעם.
אוקי, אם הגעתם עד לפה אז השאלה שאתם בטח שואלים היא למה פרסמתי את הרשימה הזאת רק עכשיו ולא ב 1/1/15? התשובה היא די פשוטה. הסערה וגל הקור הוציאו לי את החשק ללכת 10 ק"מ בחוץ ולא רציתי להיכשל במטרה הזאת כבר בחודש הראשון. אני רק מקווה שזאת תהיה הפעם אחרונה שאני מוותר לעצמי.
[פרסומת – לא רשמתי מטרה לחסוך כסף כי אני פשוט כבר משיג אותה בעזרת קניות ב eBay – ככה נלחמים ביוקר המחיה]
סטארט-אפ ניישן
1996
אחת הדרכים שחברות תוכנה בודקות את המוצר שלהם היא לתת לעובדים, ולפעמים אף לחייב אותם, לעבוד איתו לפני שמשחררים אותו לקהל הרחב. קוראים לשיטת הבדיקה הזאת Eating your own dog food, שבתרגום לא כל כך מוצלח לעברית זה "לאכול ראשונים את ה'חרא' שבישלתם". זאת שיטה די יעילה אבל יכולה גם להיות מאד מתסכלת לעובדים. אני זוכר את החשש הרב כשהחליפו לי את ה Office הטוב בגרסת אמצע (Beta) של ה Office הבא, את התקלות בגלישה כשחומת האש הפסיקה לעבוד ואת המסך הכחול האיום של חלונות.
גם את המוצר שלנו רצינו לבדוק בשיטה הזאת אבל אף אחד מחוץ לקבוצת המוצר לא רצה להתקין אותו משתי סיבות. הראשונה כי הם לא היו נחמדים והשנייה כי למשתמש הקצה לא היה מה לעשות איתו. המוצר יועד למפתחים שרצו לכתוב אפליקציות שרצו לדבר אחת עם השנייה. כינסנו ישיבה וחשבנו מה לעשות ולבסוף החלטנו לכתוב כמה אפליקציות בעצמנו שאולי יהיו מספיק טובות כדי לשכנע אנשים להתקין את המוצר, מה שנקרא Killer Apps. אני כתבתי אפליקציה שמאפשרת לאנשים לשלוח אחד לשני הודעות או תמונות, לראות מי נמצא ולהיות מנויים לערוץ של בדיחות יומיות. אנשים די אהבו את האפליקציה דבר שגרם להם להתקין את מוצר שלנו. אחרי שהמוצר יצא לשוק הפסקתי לתמוך באפליקציה הזאת ואנשים הפסיקו להשתמש בה.
שנתיים לאחר מכן, ב 8 ליוני 1998, רכשה חברת AOL את חברת מירבלייס שפיתחה את תוכנת המסרים המיידים ICQ ב 407 מיליון דולר. המדינה הייתה אז כמרקחה על האקזיט המוצלח הראשון שסימן את ההתחלה של אומת הסטארט-אפ. אני, שכבר ידעתי שבתוכנת מסרים מידיים אין יותר מדי אתגרים טכנולוגים, הייתי פשוט בשוק.
2001
לפתע הבנתי שעברו חמש עשרה שנה מאז שסיימתי ללמוד בבית ספר התיכון בארצות הברית ועלה בי הצורך לנסות ולראות מה קרה עם האנשים שלמדו איתי. אחרי חיפוש של כשעה נתקלתי באתר אמריקאי שנקרא Classmates.com. האתר שהוקם ב 1995 היה אחד מהרשתות החברתיות הראשונות והכיל רשימה של בתי ספר ואנשים שלמדו בהם לפי שנים. מצאתי את הבית ספר שלי ואחרי שנרשמתי כמי שסיים אותו בשנת 1986, חשבתי לעצמי שזה רעיון אדיר להקים כזה אתר בישראל שיכיל בנוסף גם רשימות של יחידות צבאיות. שנה לאחר מכן הוקם אתר חבר'ה שבשיאו הכיל 1.5 מיליון משתמשים רשומים ונמכר בשנת 2007 עבור 15 מיליון ₪. טעויות ניהול והגעת פייסבוק לארץ גזרו את דינו של האתר לכישלון ואני עדיין מקבל מדי פעם לפעם, מאתר Classmates.com, הזמנות למפגשי מחזור בחצי השני את כדור הארץ.
2007
בדרך לעבודה שוב שמעתי את תזמוני התנועה של גל"צ. "זה די דבילי", אמרתי לאשתי כשחזרתי בערב, "למה הם צריכים להיות תלויים במאזינים שידווחו להם על מצב התנועה? שייתנו לכמה אנשים שנוסעים הרבה מכשירי GPS מיוחדים שישדרו לתחנה בצורה עצמאית את המיקום והמהירות שלהם, וכך הם יקבלו תמונה מצב מיידית ועדכנית של התנועה בכבישים". ב 2008 הוקמה חברת Waze שנמכרה ל Google ב 11 ביוני 2014 תמורת 1.3 מיליארד דולר.
2012
במסגרת פרויקט סיום של קורס הקמת עסק, הצגתי לפני משתתפי הקורס את הרעיון שלי. הרעיון עלה מצורך שנתקלתי בו רבות והוא היכולת למצוא במהירות זמן ומקום מוסכמים לפגישה של הרבה אנשים בעלי אילוצים רבים. כל משתתפי הקורס הסכימו שזה יכול להיות אתר טוב ושימושי ואני חזרתי הביתה עם חיוך על הפנים. יומיים אחרי זה, בזמן שהכנתי את המצגת ל"משקיעים" נתקלתי באתר בשם Doodle שעושה בדיוק את מה שתכננתי. הילדים שלי לא ידעו שאני יודע לקלל כל כך טוב.
2014
חסכתי מכם, וגם מהזיכרון שלי, אזכור של עוד כמה מקרים כאלו. אבל הדפוס מוכר וחוזר על עצמו. או שאני עצלן ופחדן מדי לממש את הרעיון שלי או שמישהו אחר כבר חשב ומימש אותו לפני. כמעט כל יום אני מקדיש זמן ע"מ לנסות ולמצוא רעיון מקורי וכל פעם אחרי שיטוט קצר באינטרנט אני מגלה שמישהו כבר מימש אותו. הכישלון המתמשך אפילו גרם לי להתחיל ולחשוב על רעיונות מהתחום האפור כמו למשל רשת חברתית לאסירים (?PrisonBook). איך אפשר להתחרות בכל כך הרבה אנשים מוכשרים ברחבי העולם? מה הסיכוי למצוא ולממש משהו ייחודי שאף אחד לא חשב עליו? איזה דיכאון אטומי.
2015
היום נראה שעליתי על משהו. תחזיקו לי אצבעות.
[פרסומת – באמזון אפשר למצוא הרבה ספרים על איך מייצרים ומיישמים רעיונות]
החיים על פי ניר 