הסיפור שלא סופר (ואולי טוב שכך)


עד לפני יותר משנה לא היה לי סמארטפון. פשוט הסתדרתי טוב מאד עם הנוקיה הישנה שלי שידעה מעולה לעשות מה שטלפון אמור לעשות. אבל אז התחלתי להסתובב בדרכים ונאלצתי להתחיל להתמודד עם הפקקים ועם השעמום. בעוד אפליקציית Waze עוזרת לי להתמודד עם הפקקים, אפליקציית Podcast Addict עוזרת לי להתמודד עם השעמום כי אין כמו להאזין לפודקאסטים, ולא רק ליהנות אלא גם אפילו להחכים.

אך כל בוקר יש לי את הדילמה האם להפעיל את אפליקציית Waze ולהגיע כמה שיותר מהר לעבודה או את אפליקציית Podcast Addict ולהגיע כמה שיותר חכם לעבודה. אני לא יכול להפעיל אותן בו זמנים מכיוון שביחד הן גומרות לי את הבטרייה אפילו אם הטלפון מחובר למטען. ואין דבר שיותר מעצבן אותי מאשר להגיע לעבודה עם טלפון שצורח שהבטרייה הולכת להיגמר. לאחר כמה ניסיונות (וטעויות) הגעתי למסקנה ש Waze עדיפה וכדי להלחם בשעמום אני מאזין לרדיו הרגיל, כמובן אחרי שאני גומר לחשוב את כל המחשבות על איך אני הייתי פותר את בעיות העולם.

מבין כל מה שמשודר בבוקר אני הכי מעדיף להאזין לתוכנית הבוקר עם טל ברמן ואביעד קיסוס כי בשורה התחתונה הם הכי מצחיקים מכולם, כולל תוכניות החדשות שמשודרות באותו הזמן. כמו בכל תוכנית רדיו, גם להם יש את השלב בו מאזינים מתקשרים בכדי לספר סיפור אישי לרוב על מנת לזכות בפרס כל שהוא. עד היום אף פעם לא התקשרתי לתוכנית שלהם כדי לספר סיפור משתי סיבות עיקריות. או שלא מצאתי סיפור שמתאים לנושא שהם ביקשו או אם הוא כבר מתאים לנושא, זה סיפור שעדיף שלא הייתי מספר לקהל הרחב וחושף דברים שלא צריכים להיחשף.

השבוע החלפתי את הבטרייה ואת המטען באוטו כך שאני מסוגל להשתמש בשתי האפליקציות שהוזכרו מבלי להכניס את הטלפון שלי למצוקה נפשית. זה אומר שאני כבר לא מאזין לתוכנית הבוקר וכנראה שפספסתי את ההזדמנות לספר סיפור אישי ולזכות באיזו ארוחה זוגית מפנקת או תווי קניה בסך 500 ₪. וחבל, כי יש לי סיפור שאני חושב היה מעלה חיוך רחב להרבה מאד נהגים בדרכם לעבודה. אז כדי שלא לא ילך לאיבוד הנה הוא לפניכם.

זה קרה לפני שמונה שנים. הגעתי לרמב"ם כדי לעשות בדיקות תקופתיות, הטבה שקיבלו כל העובדים במקום עבודתי הקודם. אחרי שלקחו ממני דם ושתן, בדקו לי את הראיה והשמיעה, צילמו את הריאות והריצו אותי במהלך בדיקת מאמץ, הגיע השלב הסופי של בדיקה אצל הרופא. מיד כשראיתי אותו הייתה לי הרגשה מעומעמת שראיתי אותו בעבר. ניסיתי לחשוב טוב טוב ולא הצלחתי למקם אותו בשום שלב בחיי אז ויתרתי. הוא ביקש שאתפשט, בדק את הנשימה שלי, לחץ לי על הבטן, דפק על הברכיים ואז ביקש שאוריד גם את התחתונים. הוא אחז באשכיי וביקש שאסובב את ראשי ואשתעל. כשסיים ביקש שאשכב על הצד, ואחרי שלבש כפפת גומי, הכניס את אחת מאצבעותיו לתוך ישבני ווידא מה שצריך לוודא. כשהסתיים גם השלב המביך הזה התלבשתי ונפרדו לשלום.
כעבור יומיים היה בבית ספר של הילדות שלי מסיבת חנוכה. איך שאני נכנס לכיתה של אחת מבנותיי אני רואה את אותו רופא מחבק את אחד הילדים בכיתה. הוא גם ראה אותי ומבוכה גדולה אפפה את שנינו. אחרי 10 שניות שנראו לנצח הוא חייך, הלך לכיווני ובא ללחוץ לי את היד. אותה יד שלפני יומיים הייתה בתוך ישבני ויש לשער שגם בתוך ישבנים אחרים. לא רציתי להעליב אותו ולחצתי לו את היד ואחרי שצחקנו כמה דקות, רצתי מהר לשירותים ושטפתי אותה כמו שלא שטפתי אותה בכל ימי חיי. מאז נפגשנו כמה פעמים באירועים של הבית הספר ולשמחתי הצלחתי להימנע מללחוץ לו את היד. אני מקווה שהוא לא נעלב.

כמו שציינתי בזכות הסיפור הזה סביר להניח שהייתי מקבל כמה תווי קניה.


[פרסומת – את הבטריה והמטען קניתי ב eBay]