מצב שקט לנצח

פורסם במקור, בגרסה יותר מקוצרת, בגיליון יולי 2013 של "בלייזר".

יש חברות שממחזרות טלפונים סלולריים, אז נשלחתי לראות איך זה עובד, ועכשיו קצת לא נעים לי כי יצא שנוקיה אחד תיעד ניתוחים שלאחר המוות בחמישה נוקיות אחרים. או שמא זה נוקיים?

1

בקיצור, כמו לכולם גם לי יש מגירה שמלאה בטלפונים סלולריים ישנים, מטענים, כבלים, מתאמים מסוג אחד של כניסה לסוג אחר של יציאה ועוד כמה מכשירים שאני אפילו לא זוכר שקניתי. החודש החלטתי להפטר מהם בצורה ידידותית כי פסולת אלקטרונית שלא מטופלת כראוי גורמת לזיהום סביבתי אדיר. חוץ מזה קראתי באתר של הספארי שכרייה מסיבית של החומר קולטן – תערובת מינרלים המשמשת ליצירת קבלי טנטלום, שנמצאים כמעט בכל מכשיר אלקטרוני – גורמת בעקיפין להעלמות הגורילות באפריקה. אז הרגשתי לא נעים מהגורילות והלכתי לשים את הג'אנק שלי במיחזורית השכונתית.

2-Small

במיחזורית יש מקום למחזור פלסטיק, נייר, בטריות, גזם, קרטונים ודיסקים, אבל אין מקום מסודר לפסולת אלקטרונית. התאכזבתי, אבל אז גיליתי בצד שני בקבוקים שאפשר לקבל עליהם 30 אגורות בסופר. הסתכלתי מסביב וראיתי שאף שכן לא מסתכל ולקחתי אותם הביתה. מה לעשות, הפילו גזירות כלכליות.

3-Small

חזרתי הביתה כדי לחפש באינטרנט איפה אפשר למחזר טלפונים. קודם קראתי כמה אי-מיילים, בדקתי כמה אנשים עשו לי לייק לסטטוס שכתבתי (רק 2), ראיתי שלושה סרטונים של סטנד-אפ, אחד של חתול שמנגן וקראתי כתבה שמחירי הנדל"ן יעלו או ירדו. כעבור שעה, שכחתי מה רציתי לעשות. אהה, מיחזור טלפונים. גיליתי חברה שקוראים לה rebeep. יש לה המון נקודות איסוף שמפוזרות בארץ, רק שאני רציתי לראות איך ממחזרים טלפונים ואת זה עושה ריביפ בכפר-סבא. האחות המבוגרת של רעננה.

4-Small

החלטתי לנסוע לכפר-סבא ברכבת. שמתי את כל התכולה של המגירה בתיק ועליתי בתחנה בבנימינה. התיק עבר את מכונת השיקוף בלי בעיה שזה לא סימן טוב. אני אוהב לנסוע ברכבות אבל פחות ברכבת ישראל. לא בגלל הרכבת אלא כי תמיד יש את האלה שמדברים בטלפון בקולי קולות. לבחורה הבלונדינית שישבה לידי, אני ממליץ לך לעזוב אותו, הוא לא שווה את זה. לחייל שישב מאחורי, אני די בטוח שחשפת סוד צבאי. בתחנה של האוניברסיטה ירדתי כדי להחליף רכבת וגיליתי שהעיתונות המודפסת בזבל.

5-Small

פעם כאשר הייתי קטן ולמדנו פיזיקה בכיתה, המורה הסבירה לנו שבני האדם מתיישבים באוטובוס כמו הפרוטונים והאלקטרונים באטום: כמה שיותר רחוק אחד מהשני. כדי להדגים את זה צילמתי את הקרון, אבל מלמטה, כי לא נעים לצלם זרים מלמעלה. מזל שאף אחד לא ראה אותי.

6-Small

בכניסה לבניין של חברת rebeep פגשה אותי שירי, שארגנה את הביקור. היא סיפרה לי שבעברה היא הייתה תחקירנית בטלוויזיה, ולכן היא יודעת שיש אייטמים שעושים והם לא מגיעים לפרסום. לא היה לי נעים לספר לה כמה פעמים דחו דברים שכתבתי. חוץ מזה היא הייתה מאד נחמדה. האמת מאז שאני מציג את עצמי כמישהו שכותב לפעמים בבלייזר נשים הרבה יותר נחמדות אלי. חשבתי שזה יהיה הפוך.

7-Small

חמשת מכשירי הנוקיה שהבאתי נבדקו במעבדה, שם הגיעו להחלטות הבאות: ה E71 ישלח למכירה בחו"ל אחרי שימחקו לו את הזיכרון, ואני אקבל עבורו 85 ₪. את ה3100  יפרקו לגורמים שימוחזרו. משלושת ה 6230i החבוטים ינסה אלכס – זה שהנראה בתמונה מחזיק את ה E71 – להרכיב טלפון אחד שעובד כמו שצריך. בתמורה תקבל עמותת עזר מציון ארבעה שקלים. הטלפון האישי שלי C2-01 התחיל לרעוד בכיס. לא כי הגיע מסרון. מפחד.

8-Small

בעולמנו הכל-כך אלקטרוני תמיד כיף למצוא כוכב מסוג מכאני. הרכיב האדום והפצפון בצד ימין מכיל בתוכו מנוע חשמלי שמסובב על ציר חצי גליל מלא. לפני שאתם ממשיכים, קחו דקה לחשוב מה תפקידו בכוח: אם חשבתם שזה הרכיב שגורם לטלפון לרטוט, אז צדקתם. אם חשבתם שזה ג'ירוסקופ, אז יש לכם מחשבה מקורית. אם חשבתם על הנעלים של הבחורה ברכבת מלפני שלוש תמונות, אז יש לכם בעיה משצריכה התערבות מקצועית.

9-Small

טלפונים במצב טוב מוכנסים לקופסא כזאת ונשלחים לאפריקה. שם הם נמכרים לסוחרים לפי משקל – "הי אחי, תביא לי קילו של נוקיה 3120 וחצי קילו סוני אריקסון C902" .שירי סיפרה שבניגוד לישראל, באפריקה מאד אוהבים את מכשירי הBlackBerry . טוב, גם אנחנו היינו אוהבים מכשיר אם היו קוראים לו JewBerry.

10-Small

הידעתם? מ- 200 מכשירי טלפון ישנים ניתן לייצר טבעת זהב! חבל שלא להפך. חוץ מזהב יש בכל טלפון סלולרי גם כסף, פלדיום, עופרת, קולטן, כרום, בריליום ואוסף של חומרים רעילים כמו כספית, ארסן, סלניום, קדמיום וכמובן פלסטיק (במעבדה הראו לי תמונה של מפעל מיוחד בחו"ל שגורס את כל הפלסטיק לשימוש חוזר). אם כל ישראלי מחליף בממוצע טלפון פעם בשלוש שנים, אז יש פה פוטנציאל מיחזור של שני מיליון מכשירים בשנה. פשוט מטורף.

11-Small

ליד תחנת הרכבת כפר-סבא נורדאו יש בית קברות – מתקן המיחזור של בני האדם – ובכניסה מוצב לוח מודעות אבל. על לוח המודעות תלה מישהו פרסומת לקייטרינג לאירועים משמחים. אם מי שמת היה קרוב משפחה מעצבן שגם הכניס אתכם לצוואה, אולי זה באמת אירוע משמח.

12-Small

לפני ארבע שנים ביקרתי ביפן, וברכבת אף אחד לא דיבר בטלפון או שמע מוזיקה בקולי קולות. ברכבת מניו-יורק לבוסטון יש קרונות שקט, כן קרונות שקט, כאלו שאסור אפילו לדבר בהם פיזית אחד עם השני. אם תהיה אפשרות כזאת בארץ, אפילו בתוספת של 5 ₪, יש לי הרגשה שזה היה להיט.

13-Small

בקיצור, הייתה לי מגירה מלאה בטלפונים סלולריים ישנים, מטענים, כבלים, מתאמים מסוג אחד של כניסה לסוג אחר של יציאה – ועוד כמה מכשירים שאני אפילו לא זוכר שקניתי. עכשיו, חוץ מנקודות זכות ליום הכיפורים הבא בזכות השמירה על איכות הסביבה ותרומה לקהילה, יש לי שם 85 ₪ שקיבלתי מחברה שממחזרת טלפונים סלולריים. אה, וגם 60 אגורות שקיבלתי עבור הבקבוקים.

14-Small
יום חמישי ושוב אראלה לא צלצלה אלי
(Robert Hardholt / Shutterstock.com)

Trash is Cash

חששתי שבסופו של דבר זה מה שיקרה אם נאמץ כלב. אבל כמו במשפט המפורסם "מעז יצא מתוק" גם לעובדה שאני זה שמוציא אותו לטיולים יש המון יתרונות. אני מזיז את הגוף הזקן שלי, אני מתנתק מהמחשב ונותן למוח זמן איכות, אני פוגש את השכנים ויוצר קשרים חברתיים ולאחרונה אפילו הרווחתי כסף.
בטיולים הראשונים התעלמתי מהאופציה הכלכלית כי התביישתי. כן התביישתי. לא היה לי נעים להרים את הבקבוקים שכתוב עליהם "חייב בפיקדון 30 אג'". הרי מי שאוסף בקבוקים כאלו ברחוב הוא לרוב איש אשר לבוש מרושל, הדוחף עגלת סופר ישנה ומדבר אל עצמו. אני לשמחתי מקיים רק שניים משלושת התנאים הללו כי אין לי עגלת סופר ישנה.
רגע, אתם בטח שואלים את עצמכם, בכמה בקבוקים כאלו אתה נתקל במהלך הטיולים שלך עם הכלב? התשובה היא בממוצע אחד וחצי ביום ואני אפילו לא גר סמוך לפאב או סופר. אחד וחצי שווה 45 אגורות ביום, 3.15 ₪ בשבוע, 164.25 ₪ בשנה, 1642.5 ₪ בעשור.
השינוי בגישה שלי קרה באחד הלילות החשוכים בחורף כאשר אף נפש חיה לא הייתה ברחוב ואני בפרץ של אומץ הרמתי בקבוק, רצתי יחד עם הכלב הביתה וסגרתי במהירות את הדלת מאחורי.
"מה קרה?", שאלו אותי בני המשפחה.
"שום דבר מיוחד", אמרתי והחבאתי את הבקבוק.
לאחר שהערמה הסודית שלי הכילה 10 בקבוקים, שמתי אותה בשקית ובמהלך הקניות שלי בסופר נגשתי לשירות לקוחות לקבל את שלושת השקלים שמגיעים לי. גם פה כמעט וויתרתי כי בתור לפני לקבלת החזר הפיקדון עמדו כמה ילדים חרדים קטנים ואישה זקנה אחת. לרגע הרגשתי שאני גוזל מהם את הפרנסה אבל התגברתי.

הטוב, הרע והמכוער

חזרתי הביתה מאושר עם חשבון קניות שהורידו ממנו שלושה שקלים והראיתי לילדים ולאישה איך גם חסכתי וגם עזרתי לשמור על איכות הסביבה. בתגובה אמרה לי אשתי שאני דפוק והילדים הציעו לקנות בקבוקי שתיה קטנים כדי שיחזירו לנו 30 אגורות. כמו תמיד התעלמתי מדברי האישה וצחקתי מדברי הילדים.
מעודד מההצלחה הראשונית נעלמה לי לגמרי הבושה וכמו צייד מנוסה חזרתי כל יום מהטיול שבידי כסף מפלסטיק וזכוכית. אט אט אף פיתחתי יכולות מדהימות לאיתור מקום מחבואם של בקבוקים. היו לי ימים טובים שהייתי חוזר עם חמישה בקבוקים והיו ימים גרועים שבהם חזרתי עם ידיים ריקות אבל הממוצע כמו שכבר ציינתי היה אחד וחצי בקבוקים.
אך לפני כשבועיים המצב השתנה. כמו בסיפורים על הדייגים היוצאים אל הים הסוער וחוזרים עם רשת ריקה כך גם הייתי אני. לא הבנתי מה קורה. לא היה לי הסבר הגיוני. ממש נכנסתי לדיכאון.
הפתרון לתעלומה התגלה במקרה כאשר הלכתי לזרוק נייר למרכז המיחזור השכונתי. לפני הלך זוג כאילו הם באמצע פעילות גופנית אבל אז נעצר הגבר ליד אחד השיחים, הרים בקבוק קטן והמשיך. מתחרים. יש לי מתחרים.
מיד שחזרתי הביתה ישבתי לחשוב מה עלי לעשות. איך עלי להביס את המתחרים שנראו מאד מקצועיים ונחושים. האם לקום יותר מוקדם בבוקר? האם לצאת לשלושה טיולים עם הכלב במקום רק שניים? הצגתי את הדילמה הזאת לאשתי וילדים. אשתי שוב אמרה לי שאני דפוק והילדים שוב הציעו לקנות בקבוקי שתיה קטנים כדי שיחזירו לנו 30 אגורות. בסוף החלטתי לעשות מה שבדרך כלל קורה בארצנו הקטנה במקרים כאלו. הקמתי ארגון פשע ואני מתכוון להודיע לזוג שאם הם רוצים לעבוד באזור שלי אני רוצה חלק מהרווחים. אתם יודעים מה? אשתי צודקת. אני באמת דפוק.

מאיפה הכסף?

כוס קפה עולה 10 ₪

תרמתי 100 ₪ לויקיפדיה כי הגעתי למסקנה שאם לא אעשה זאת אני חרא של בן אדם. אני משתמש המון בויקיפדיה גם בעבודה הנוכחית שלי ככותב וגם השתמשתי בה המון כשעבדתי כמהנדס תוכנה. אולי בגלל שבתוצאות החיפוש של גוגל המקום הראשון בדרך כלל שמור לערכים מהאנציקלופדיה הווירטואלית הזאת שם תמיד התחלתי את הלימוד שלי בכל נושא טכנולוגי חדש. לתחזק את הפרויקט המדהים הזה עולה כסף. אני לא מדבר על המתנדבים שכותבים ועורכים אלא על חוות המחשבים הענקיות שבהן "חיה" ויקיפדיה. עכשיו אם כל פעם שהייתם מחפשים את הערך "שלמה ארצי" הייתה מופיעה לכם בצד פרסומת לדיסק החדש שלו או כשהייתם מגיעים לדף על העיר רחובות הייתה קופצת פרסומות לדונם חקלאי בזול זה היה סיפור אחר לגמרי. אבל אם עוד לא שמתם לב אין שם פרסומות ולא אוספים עליכם שם שום מידע שאפשר למכור. לתרום 100 ₪ כדי שזה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

תרמתי 50 ₪ לבלוג של "אישתון" וזאת למרות שדעותיי הפוליטיות מאד לא דומות לשלו. עשיתי זאת משתי סיבות. הראשונה כי אני נהנה לקרוא כל טור דעה, תחקיר או כתבה שלו לא משנה על מה הנושא. השנייה כי הוא לא חושף את עצמו. בניגוד אלי ולכותבים רבים שחושבים שהשמש סובבת סביבם, אישתון מעולם לא גילה מי הוא. כך שהכתיבה נשפטת בפני עצמה ולא כתלות בכותב. כמו כן בסוף כל טור, תחקיר או כתבה כותב אישתון כמה זמן לקח לו לכתוב ומבקש תרומה על מנת שיוכל להמשיך כי מה לעשות צריכים לשלם במכולת והוא, כמו ויקיפדיה, לא שם פרסומות קופצות או קישורים "תמימים" לחנויות ברשת. לתרום 50 ₪ כדי שגם זה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

התאהבתי ב MAD Magazine באחד משדות התעופה של מדינת קולורדו שבארצות הברית. MAD Magazine הוא מגזין קומיקס, הומור וסאטירה אמריקאי שנוסד בשנת 1952 ועדיין פעיל כיום. חוץ מהתוכן המצחיק ואינטליגנטי נדהמתי לגלות שאין בו אף פרסומת אחת. המגזין התקיים אך ורק מהתשלום של קוראיו. בחירה אסטרטגית זאת אפשרה למגזין לצחוק על כל חברה עסקית או מפלגה פוליטית מבלי לפחד מאובדן הכנסות מביטול פרסומות. בשנת 1976 מחיר גיליון היה 50 סנט, הוא יצא שמונה פעמים בשנה וכל גיליון נקנה ע"י 1.8 מיליון איש. כשאני פגשתי אותו בשנת 1987 מחירו היה $1.5 ו 750 אלף איש קנו כל גיליון. במשך יותר מעשור הייתי מנוי על המגזין הזה, ולא רק זאת אלא גם הייתי משוטט בחנויות ספרים יד שניה וקונה גיליונות ישנים חלקם אף משנות השישים. בשנת 1997 מחיר כל גיליון היה $2.5, הוא יצא 12 פעמים בשנה וכל גיליון נקנה ע"י 313 אלף איש. שנתיים אחרי זה הפסקתי לקרוא אותו ואני אפילו לא זוכר למה, אבל בסביבות 2003 שדפדפתי בו באחת מחנויות הספרים גיליתי לתדהמתי שבלית ברירה החלו להופיע במגזין פרסומות והרבה. לי זה היה מאד מאכזב לראות את השינוי הזה שבסופו של דבר מנע ממני לחזור לקרוא את המגזין. לשמחתי כיום מינון הפרסומות הוא מינימלי ואני, שיש לי חלק באשמה שהם הופיעו, חזרתי לרכוש אותו מדי פעם ולהצטרף ל 157 אלף שעדיין קונים אותו ב $6 לגיליון. לרכוש גיליון ב 22 ₪ כדי שגם זה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

CoffeCup
דיוקן עצמי

כוס קפה עולה 10 ₪

לפני כמעט שנה וחצי עזבתי/לקחתי פסק זמן מההי-טק ועברתי לעולם המבטיח של יצירת תוכן. מבחינה כלכלית זה צעד ששקול לקנית מניות בינואר 1912 של החברה שרכשה את הטיטניק אבל מבחינה אישית ומשפחתית זה היה צעד שבינתיים מוכיח את עצמו כחיובי. אני עובד כפרילנסר בכמה מקומות שאחד מהם הוא עיתון ה"גפן". עיתון, ולא משנה אם הפורמט שלו הוא פיזי או דיגיטלי, הוא יצרן תוכן וליצר תוכן טוב לוקח זמן וזמן שווה כסף. כמו כולם גם לי יש ביקורת על העיתונים והעיתונאים בארץ אבל בגלל שאני נחשף גם לצד השני אני רואה איך כאשר יש למישהו בעיה עם הרשויות או חברה עסקית כולם, בלי יוצא מהכלל, רצים לעיתון כדי לחשוף את אותה בפני רבים. ה"גפן" הוא עסק משפחתי, מחולק חינם ב 17,000 עותקים באזור זכרון יעקב, בנימינה, פרדס-חנה כרכור, אור עקיבא וחוף הכרמל. בגלל היותו חינמון הוא חי בזכות הפרסומות. עכשיו תחשבו על העיתון המקומי באזור שלכם. האם הייתם מוכנים לשלם שקל לגיליון, 50 שקל לשנה, כדי שהעיתון לא יהיה תלוי במפרסמים (ראשי ערים או חברות עסקיות)? או שכן יריץ פרסומות אבל יוכל להעסיק עוד עיתונאים שיסקרו לעומק את מה שקורה סביבכם כולל את הבעיה שמציקה לכם? 50 ₪ לשנה. מעניין מאיזה סעיף בתקציב המשפחתי אפשר לקחת אותם?

כוס קפה עולה 10 ₪

חשוב לי להגיד שזאת לא בקשה לתרום לי כסף. בזכות ביל ובזכות העובדה שיש לי שוגר-מאמא שמתחזקת אותי אני יכול להשתעשע למחייתי. זאת גם לא בקשה לתרום כסף לעיתון ה"גפן" למרות שאשת העורך, שאחראית על החלק הכלכלי של העיתון, מאד תשמח. זאת כן בקשה שתחשבו על מישהו אחד או מישהי אחת  שמיצר/ת תוכן כמו מוזיקה, ציורים, סרטים, ספרים או פודקאסטים שגורם לכם עונג ותעזרו לו או לה להמשיך. זה יעשה טוב גם להם וגם לכם וזאת ממש מציאה.