טלוויזיה בחופש הגדול כשאני הייתי ילד:
ערוץ ישראלי אחד בשחור לבן

09:00 עד 11:00 – שידורי הבוקר לילדים
11:00 עד 16:00 – אין כלום!
16:00 עד 17:30 – טלוויזיה לימודית
17:30 עד 18:30 – תוכניות הילדים והנוער
18:30 עד 20:00 – תוכניות בערבית
20:00 עד 20:58 – תוכניות לכל המשפחה
20:58 עד 21:00 – שעון אנלוגי
21:00 עד 21:30 – מבט
21:30 עד 23:55 – תוכניות למבוגרים
23:55 עד 23:58 – פסוקו של יום
23:58 עד 24:00 – התקווה

אין מכשיר הקלטה (כמו וידאו). פספסת פרק של "איים אבודים"? תחכה שנה!
אין לעצור תוכנית באמצע כדי ללכת למטבח או לשירותים.
תכלס, אפשר לראות את כל התוכן שיש.

טלוויזיה בחופש הגדול היום:
מה שאתה רוצה לראות, מתי שאתה רוצה לראות.

מה עדיף? שאלה טובה, אבל הרשו לי להיות איש זקן ונרגן ולהגיד שאני שמח שהילדות שלי הייתה אז.

כשהייתי בכיתה ח', בסוף שנת 1982, ידעתי שכל יום שני בשעה 20:00 אני חייב להיות בבית. לא בגלל שזאת הייתה דרישה של ההורים שלי אלא פשוט שבאותה השעה שודר פרק של הסדרה "תהילה". הסדרה, שהייתה מבוססת על סרט קולנוע בעל שם זהה, מתארת את קורותיהם של תלמידים ומורים ב"תיכון לאומנויות הבמה" בניו יורק. באותם שנים של ערוץ אחד ויחיד, אם היית מפספס שידור של פרק היה סיכוי טוב (כך חשבנו) שלעולם לא תהיה לנו ההזדמנות שניה לראות אותו. כמעט לאף אחד לא היה מכשיר וידאו (VCR) וגם לא היו שידורים חוזרים של סדרות שהוקרנו בערב. בגלל שכל הילדים בבית ספר דיברו למחרת על מה שהיה בפרק, מאד לא רציתי לפספס את השידור.

לפני כתשעה חודשים נרשמנו לשירות של HOT VOD והתחלנו להשלים את כל ה"חוסרים" שהיו לנו. (אנחנו לא צופים בסדרות בצורה בלתי חוקית). בהתחלה ראינו כל יום פרק של "משחקי הכס" (60 פרקים = חודשיים). אחרי זה המשכנו עם שני פרקים ביום של "המפץ הגדול" עונות 1 עד 7 (159 פרקים = חודשיים וחצי) וקינחנו בפרק ביום של "הפמליה" (96 פרקים = שלושה חודשים). זה היה מאד נחמד לסגור את הפער ועוד כל כך מהר, במיוחד לאור חוויות הילדות שלי, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני מפספס משהו, שההנאה שלי טיפה נפגעה.
הפרק הראשון של העונה הרביעית של הסדרה המעולה "סיליקון ואלי", שמספרת את סיפורם של כמה מתכנתים / יזמים בסיליקון ואלי שודר ביום שני ה 24 באפריל בשנה 22:30. מאז כל יום שני בשעה 22:30 אני רץ לסלון, כמו לפני 35 שנה, כדי לראות פרק חדש. למרות שזה מיותר, אני הרי יכול להקליט את הפרק, לראותו ב VOD מתי שארצה או אפילו להמתין לסיום העונה ואז לראות הכל ברצף, יש משהו בריטואל הזה שעושה לי טוב. במיוחד אני אוהב את ההמתנה של שבוע בין פרק לפרק, דבר שמאפשר לספוג את מה שקרה בפרק ולחשוב מה יקרה בפעם הבאה. זה סוג של דחיית סיפוקים שעושה רק טוב לנפש.
ומה לגבי הפרקים של תהילה שפספסתי בשנת 1982? תמיד אפשר למצוא אותם ב YouTube.

פורסם במקור בספר "החיים על פי ניר".

אני מאד מחזיק מאבא שלי. הוא איש רב פעלים, חזק פיזית ונפשית, משכיל שאינו מפחד לשחות נגד הזרם. יום אחד כשבאתי לבקר אותו ראיתי שהוא יושב מול הטלוויזיה ומסתכל בעניין רב בתוכנית שהשפה שדוברה בה הייתה ספרדית. כמובן שתיארתי לעצמי שהתוכנית עוסקת במלחמת האזרחים של ספרד אבל להפתעתי כשהתקרבתי לטלוויזיה, ראיתי אישה בהריון צועקת על גבר שראוי שיטפל בה כי היא האימא של הילד שלו.
"אתה אבא רואה טלנובלה?", שאלתי בתדהמה.
"תבין בני", ענה לי אבי בכל הרצינות, "דרך צפייה בטלנובלה לא זאת בלבד שאני משפר את הספרדית שלי אלא גם מבין את מאבק המעמדות שבמקסיקו. תראה, למשל היא בעצם הנכדה של הסבא החורג של בעל האחוזה שירד מגדולתו בגלל קריסת מחירי הנפט, ובגלל זה אין היא נחשבת ראויה לכלה לנכד של הסבתא שבדמה זורם דם של אנגלים".
כשסיים אבי את המשפט פרצתי בבכי, הרגשתי שכל עולמי חרב עלי. אבי בכלל לא התייחס למשבר הנפשי שנקלעתי אליו שכן הוא שקע לתוך התוכנית שבה הוא צפה, ואפילו לא שם לב שעזבתי.
נסעתי נסער ומובך להורים של אשתי כדי לפגוש אותה ואת הילדים. ישבנו לאכול ארוחת ערב כשלפתע שמתי לב שאבא של אשתי מסתכל בעצבנות על השעון. גם מאבא של אשתי אני מחזיק, הוא עשה רבות לקידום הנושא התחבורתי במדינתנו וחלק מעבודתו אפילו השפיע על זכרון יעקב. בשעה שבע בדיוק הוא קם, פתח את הטלוויזיה והחל לראות מה שמאד מהר התברר כאופרת הסבון "ימי חיינו".
"אה טו ברוטוס?" שאלתי בפליאה את אבא של אשתי.
"תראה", הוא ענה לי, "דרך הצפייה באופרת הסבון לא זאת בלבד שאני משפר את האנגלית שלי, אני גם מבין את אורח החיים האמריקאי. שים לב למשל להופ, היא נשואה לבו והיא עברה השתלת אישיות ע"י סטפנו דמירה שהחליף אותה בנסיכה גינה שהתפקיד שלה יחד עם האב גון לגנוב יצירות אומנות".
שוב פרצתי בבכי ופרשתי לחדר צדדי מבלי שאף אחד מהאנשים שהיו שקועים במרקע בכלל הרגיש.
לפתע צלצל הסלולרי שלי ואמא שלי הייתה על הקו.
"דודה ינטה מכפר סבא נפטרה", היא אמרה לי בעצב, "ואנחנו בדרך להלוויה".
אני לא כל כך מכיר קרובים רחוקים שלי ולכן בקשתי מאמי שתזכיר לי מי היא.
"ובכן", השיבה אימי, "דודה ינטה היא אשתו השניה של האח החורג של סבתא שלך. בעלה הראשון נהרג בפולין ויש לה שני ילדים. הבת התחתנה עם יהודי משוויץ ונולדו לה בן ובת, שהבן התחתן עם נוצרי והבת עם מוסלמי! הבן של ינטה הוא כיום בבית כלא בקנדה כי הוא ניסה למכור שם סמים וזה, כולם אומרים, החריף את מצבה הנפשי של ינטה לאחר ששברה את הירך כאשר קטפה תפוזים בשדה לפני שנה".
כשהסתיימה השיחה יצאתי החוצה והצטרפתי לצפייה ב"ימי חיינו", שם לפחות האנשים נורמלים.