הימור מסוכן


מעולם לא שיחקתי פוקר. מעולם לא החזקתי ביד קבוצת קלפים בידיעה שההבדל בין מה שיש לי למה שיש ליריב שלי הוא גם ההבדל בין רווח להפסד גדול. זה היה נכון עד לפני שבוע, שהיריב שעמד מולי היה לא אחר מאשר נדב, הבן שלי.
כשהגעתי כהרגלי לצהרון כדי לקחת אותו הביתה הוא ישב על הנדנדה.
"יאללה בוא!", אמרתי.
"עוד כמה דקות", ביקש הילד.
"יש לך טוסיק לבן וחמוד", המשכתי בצחוק, "אם אתה לא רוצה שהוא יהיה אדום, קום ובוא לאוטו".
"הי!", אמר נדב בקול המצחיק שלו, קם ושם את שני ידיו על הישבן.
בצד עמדה אימא של החבר הכי טוב של נדב וכתגובה לחילופי הדברים פנתה לנדב ואמרה לו בצחוק שאם אבא שלו יתעלל בו הוא תמיד מוזמן לבוא לגור אצלם.
"אני אחשוב על זה", אמר הילד והלך לקחת את תיק בית הספר שלו.
בדרך למכונית חשבתי על מה שקרה והחלטתי לבחון אותו.
"תקשיב נדב, אם אתה רוצה לעזוב אותנו למשפחה אחרת, אני אהיה מאד עצוב כי אני מאד אוהב אותך אבל אני לא אעצור בעדך. רק תזכור שזה אומר ניתוק מוחלט ממני, מאימא שלך, מהאחיות שלך, מהכלב שלך ומהסבים והסבתות".
"אני אתן לך תשובה מחר בבוקר", השיב ונכנס לאוטו.
בערב חזרתי מפגישה ואשתי קידמה את פני בצורה שבדרך כלל היא מקדמת את פני.
"אתה דביל", היא אמרה לי כשנכנסתי, "הילד לא הצליח להירדם וגם היו לו דמעות בעיניים כי הוא לא הצליח להחליט מה לעשות".
"אני שמח! זה לא רק שיעור טוב לחיים אבל גם יחזק אותנו כמשפחה. יש לך ספקות שהוא ירצה לעזוב אותנו?", שאלתי.
"אתה דביל", היא שוב אמרה והלכה לישון.
נשארתי לשבת בסלון וחשש נתגנב אל לבי. ההכרות בת תשע השנים שיש לי עם הילד לימדה אותי שלמרות שהוא חמוד, חכם, מוכשר, יפה ודומה לי הוא גם אופורטוניסט שיזרוק אותי לבית אבות ברגע שיוכל. ממש נבהלתי כי הבנתי שהקלפים ביד שלי לא כך כך טובים כמו שחשבתי.
בבוקר קרא לי נדב לחדרו ולתדהמתי הצביע על המזוודה הקטנה ששוכנת על ארון הבגדים שלו ואמר "החלטתי לעזוב. בוא תעזור לי לארוז".
רעדתי. ההימור שלי כשל. נשמתי עמוקות ואמרתי לו שנעשה את זה אחרי בית ספר אבל שיזכור שאצל המשפחה שהוא עובר אליה אין טלוויזיה. המבט שלו השתנה והוא ביקש לחשוב על זה שוב.
כעבור שמונה שעות שבאתי לקחת אותו אולי בפעם האחרונה מהצהרון הוא הודיע כי החליט להישאר בגלל האימא שלו, האחיות שלו, הכלב שלו והסבים והסבתות. למרות ששמי לא הוזכר נרגעתי כי ממש פחדתי ממה שתעשה לי אשתי.
בערב לפני שהלך לישון הוריד נדב את הנעליים שלו ושוב גילנו כולנו, יחד עם פיקוד העורף, שהוא ממשיך עם התחביב שלו לא להחליף גרביים למשך זמן לא הגיוני. מיד הרמתי טלפון למשפחה הכמעט מאמצת וביקשתי שיבואו לקחת אותו ושיביאו גם גרבים חדשות.

אוף! מתי כבר יגיע המטפל הפיליפיני שלו?
אוף! מתי כבר יגיע המטפל הפיליפיני שלו?