הבנת האישה

לפני כמה שנים הגעתי לתובנה שכדי להצליח במה שאני עושה לא מספיק להתמקצע רק במיומנויות הטכניות של המקצוע שלי. המיומנויות האחרות נקראות אצלנו בחברה "Soft Skills" ולאחרונה מציעים לנו קורסים חד יומיים שאמורים ללמד אותנו איך ליצר מצגת אפקטיבית, איך לשכנע קבוצות אחרות לשתף פעולה או איך לנהל את הזמן בצורה יעילה.
הקורס האחרון שלקחתי נקרא "עבודה עם תרבויות אחרות" ואפשר להבין מהשם שמטרת הקורס היא ללמד איך לעבוד עם אנשים שלא שפר עליהם המזל והם לא ישראלים. במסגרת הקורס קיבלנו חוברת ובה ניתוח תרבותי מבוסס על מחקרים אקדמאיים של כחמישים מדינות. דבר ראשון עם קבלת החוברת כל המשתתפים (ללא יוצא מהכלל) דפדפו לדף שמנתח את ישראל. לא הופתעתי לקרוא כי משפחה חשובה לנו, שאנחנו מתפרצים לדברי אחרים ושאין לנו בעיה לשאול מישהו שזה עתה פגשנו כמה ילדים יש לו. בסופו של דבר מעניין יותר היה לקרוא על תרבויות אחרות ולצחוק על המנהגים שלהם ובסיום הקורס הרגשתי שעכשיו השתפרה היכולת שלי בלתקשר עם שאר עובדי החברה הגלובלית שאני עובד בה.
בדרך חזרה הביתה, בעודי מרוצה מעצמי על השיפור ביכולת שלי, חשבתי שיש תרבות אחת שאני בקשר קבוע איתה אבל עדיין לא מבין מה היא רוצה ממני. אז עצרתי בחנות ספרים וקניתי את הספר "גברים ממאדים נשים מנגה". הספר מציין שהנקודה המרכזית שגברים צריכים להפנים היא חשיבות ומטרת השיחה עם האישה. כדי לרצות את האישה כל מה שצריך זה להקשיב, להראות עניין והכי חשוב לדחות את הצורך הגברי של להציע פתרונות. כשאשתך אומרת שיש לה בעיה עם הבוס שלה היא לא מעוניינת שתפתור את הבעיה אלא שתראה שאכפת לך מהדילמה בה היא נמצאת יותר מאליפות אירופה בכדורגל שמשודרת כרגע בטלוויזיה. ואכן הטיפ הזה עשה פלאים לחיי הנישואים שלי, אישית חשבתי שהספר מושלם ושיש ללמד אותו לבגרות.
עד שלפני שבוע התקשרה אלי האישה לעבודה: "יש פנצ'ר בגלגל ואני נמצאת בקניון חיפה."
"אני מבין את כאבך", עניתי, "ומעוניין לשמוע עוד על איך את מתמודדת עם הבעיה."
"תקשיב לי", השיבה האישה וקולה השתנה, "אני אישה קטנה וחלשה, אתה גבר חזק וסקסי, תזיז את התחת שלך ובוא עכשיו להחליף לי את הגלגל."
כנראה שיש להוסיף לספר עוד פרק שעוסק בשאלה מתי להתעלם ממה שכתוב בספר.

סטטוס קווה

הכל התחיל בהערה של אחי בזמן ארוחה משפחתית אצלי בבית בזמן שסידרתי את הכלים על השולחן. "Dude מה קורה פה? הצלחות, הכוסות והסכו"ם שלך נראים כמו פליטים של כמה סטים שונים, אין לך אף סט אחד שלם?"
הערה זאת לא הייתה עושה כלום אלמלי שמעה אותה אשתי ועשתה פרצוף כועס שמשמעותו אחת היא, ברגע שהאורחים ילכו אני בצרות. ואכן כאשר עזב אחרון האורחים פנתה אלי אשתי ואמרה "לא מעניין אותי כלום, השבוע אנחנו קונים סט חדש של 12 צלחות, קערות, כוסות וסכו"ם."
"בשביל מה," עניתי "האם היה חסר לאחד האורחים איזשהו פריט שהפריע לו לאכול מהאוכל הנפלא שהכנת? חוץ מה תסתכלי על הצלחת הנפלאה הזאת, את יודעת בת כמה היא? את יודעת שהיא שימשה את סבי בזמן שהייתה לו מסעדה לפני קום המדינה! זאת צלחת עם היסטוריה!"
"מצידי שתקים מוזיאון לכלי מטבח ובוא תציג את הצלחת של סבא שלך, המזלג את סבתא שלך ואת הסכין שההורים שלך קיבלו לחתונה שלהם שמשום מה נמצא במגירת הכלים שלנו, אני רוצה סט נורמאלי של 12 כלים."
"רגע, ומה עם הסט שיש לנו בארון שקיבלנו לחתונה?", הבעתי פליאה.
"זה סט חגיגי מדי," היא ענתה בכל הרצינות "אני רוצה אחד ליום יום, או ארוחות משפחתיות רגילות!"
פה בדרך כלל נגמר הוויכוח בניצחונה של אשתי אך הפעם להפתעתי עמדתי על שתי רגלי האחוריות ואמרתי "לא! אנחנו לא מוציאים כסף על עוד סט."
מופתעת מהעמדה התקיפה והלא רגילה שאלה אשתי "אולי תסביר לי למה?"
"מהמון סיבות. האחת איכות הסביבה, ככל שאנחנו צורכים יותר, אנחנו משתמשים יותר במשאבים של כדור הארץ ומזהמים אותו."
"רגע," ענתה לי אשתי, "צריכה פרטית לא מעודדת את הכלכלה?"
"את צודקת חלקית", אמרתי, "ולא כדאי שנכנס לדיון כלכלי כי תמיד בסוף אנחנו רבים אפילו יותר ממה שכרגע, חוץ מזה תסתכלי על הארונות המטבח, ארונות הבגדים והארונות של הילדים. הם מלאים עד אפס מקום. כל דבר חדש שאת מביאה הביתה מוסיף לבלגן הלא נגמר."
"בסדר אבל פעמים בשנה אנחנו עוברים על כל הדברים ומה שאנחנו לא צריכים אנחנו נותנים אם זה במצב טוב, או זורקים לפח."
"כן אבל פעמים בשנה זה לא מספיק! אין פה מקום לכלום." לפתע הייתה לי הארה, "את יודעת מה יש לי הצעה. כל דבר חדש שנכנס משהו ישן יוצא באותו הרגע. קנית בגד חדש, בגד ישן יוצא, קנית צעצוע חדש לנדב, צעצוע אחר יוצא, מה דעתך?"
אשתי חשבה שנייה ואמרה "בסדר, אם זה מה שיגרום לכך שהיה לי סט תואם של כלי מטבח אני מוכנה."
למחרת שחזרתי מהעבודה חיכתה לי בכניסה מזוודה. כשנכנסתי פנימה ראיתי שבסלון יושב גבר צעיר, נאה, לבוש יפה והילדים שיחקו איתו. "מי זה?" שאלתי את אשתי. "אהה, תכיר זה בעלי החדש ובמסגרת ההסדר 'חדש נכנס, ישן יוצא' הכנתי לך במזוודה את כל מה שאתה צריך, יאללה ביי…."

קירבה טכנולוגית

יש הטוענים שכל ההתקדמות הטכנולוגית של המאה שנים האחרונות  גורמת ליותר ניכור בין בני האדם. אולי יש בזה טיפה של אמת אך לפני שבוע המעבר מטלוויזיות CRT ל LCD שיפרה באופן מדהים את חיי הנישואים שלי.
בכדי לקבל פרספקטיבה על מה שקרה חשוב קודם להבין את המושג "Early Adopter" או בתרגום עילג שלי "המשוגעים לדבר". "Early Adopters" הם אותם אנשים, לרוב גברים, שמוכרחים שיהיה להם את המכשירים הכי חדשים וחדשניים מבחינה טכנולוגית. הם אלו שיהיה להם תמיד את הטלפון הסלולארי הכי מתקדם או את השיגעון האחרון מחברת אפל (i-something).
אני לעומת זאת מוגדר כ "Lagger",המתעכב, שזה בן אדם שמסיבות ששמורות איתו כמו פחד מטכנולוגיה, אידיאולוגיה או סתם קמצנות מאמץ שינויים מאד מאוחר. רק פעם אחת חרגתי ממנהגי והייתי "Early Adopter". לפני 10 שנים הייתי בין הראשונים שהייתה לו מצלמה דיגיטלית. הרזולוציה ואיכות התמונה היו נוראים, היא זללה בטריות ואף חנות צילום לא ידעה להדפיס לי את התמונות שצילמתי, אך כל מי שראה אותי מצלם איתה השמיע קולות התפעלות שנפחו לי את האגו.
אז עד לפני שבועיים הייתה לנו בבית טלוויזיית CRT ישנה 29 אינץ' שקניתי בשנת 1998 ולפתע בלתי שום התראה מוקדמת היא שבקה חיים. אבל כמו שאומרים שדלת אחת נסגרת אחרת נפתחת. מכיוון שכולם מחליפים את הטלוויזיה הישנות שלהם בשטוחות הוצפתי בהמון הצעות מאנשים שהתלהבו מהעובדה שאני אבוא ואעזור להם להיפרד מהטלוויזיה הישנה, כשהזוכה המאושר היה גיסי שנפטר מטלוויזיה סוני 34 אינץ' בת 15 ששוקלת 80 קילו.
בדרכי מעבודה עצרתי אצלו ובקושי רב הצלחנו שנינו להזיזה 5 מטר מהמחסן שלו לתא המטען של מכוניתי. כל הדרך הביתה חשבתי רק על דבר אחד, איך לעזאזל אני אוציא את המשקולת הזאת מאוטו ואגרור אותה לסלון מבלי לגרום נזק לי, לאשתי, למכונית ולטלוויזיה.
כשהגעתי הביתה קראתי לאשתי ויחד עמדנו חסרי אונים מול המשימה שנראתה בלתי אפשרי. כבר שקלתי לצלצל למובילים אבל ואז נזכרתי בהגדה של פסח ואיך בני ישראל גררו אבני ענק למרחקים עצומים כדי לבנות את הפירמידות. נכנסתי הביתה והבאתי שני פופים גדולים והנחתי אותם ליד תא המטען של המכונית. בכוחות עליונים גלגלנו אני וזוגתי את הטלוויזיה החוצה לפוף הראשון ולאחר מכן לפוף השני. כאשר נחה לה הטלוויזיה על הפוף השני העברנו את הפוף לראשון קדימה וכך המשכנו לגלגל את טלוויזיה עד לסלון. זוג הולכי רגל שעבר ברחוב וראה את המחזה המוזר המשיך בדרכו תוך כדי מבטים שהביעו סוג של רגשות שאני לא יכול אפילו לתאר.
כשהגענו לסלון נשארה המשימה של הרמת הטלוויזיה 80 ס"מ למקום הכבוד שלה על הוויטרינה. יצאתי החוצה למכונית להביא ג'ק אבל זה לא הסתדר. אז המשכנו במסורת המנצחת וגלגלנו את הטלוויזיה על כסא קטן שהביא אותנו לחצי כברת הדרך ובשארית כוחותינו הרמנו את החבילה ליעדה הסופי.
המבחן המסכם היה כמובן לחבר את המפלצת לחשמל כדי לראות שלא הרסנו כלום ולשמחתנו ותדהמתנו הטלוויזיה נדלקה ועבדה כמו שצריך. אין ויכוח שפעם בנו מוצרים כדי שישרדו.
בבוקר קמנו אני והאישה עם שרירים תפוסים, עם חיוך על הפנים וידיעה שאם הנישואים שלנו שרדו גרירת טלוויזיה במשקל 80 קילו יש להם סיכוי לשרוד עוד שנים רבות.

טסט בירכא

יש אמרה שטוענת שהעולם שייך לצעירים. באופן כללי זאת אמרה לא מדויקת ולראיה הגיל הממוצע של המנהיגים הפוליטיים, הרוחניים והכלכליים בכל רחבי העולם הוא לפחות 55, וכל מי שאי פעם ראה את ההרכב החברתי של הטיולים המאורגנים היוצאים מישראל מבין שאם כל הכבוד לבוגרי הצבא הם המיעוט.
לעבוד בסביבה שבה רוב האנשים צעירים ממך בממוצע בעשר שנים יש יתרונות. אפשר להיות מעודכן בסלנג (סבבה? סבבה!), אפשר להטיל אליהם משימות קשות שיש בהן צורך להישאר שעות נוספות (אין להם ילדים) ויש גם הרבה חתונות.
פעם לא אהבתי ללכת לחתונות אבל לאחרונה אני דווקא מוצא את עצמי אפילו שמח לקבל מעטפה לבנה עם קטע משיר של זמר ישראלי ותיק בסגנון "עוד מעט אני ואת יחד לבד תמיד ולעד".
אני במיוחד נהנה לצפות בהתנהגות החתן בזמן חתונה. למרות שיש יוצאים מהכלל לרוב את כל ההפקה ארגנה הכלה. החתן הוא רק סטטיסט או כמו שנוסח באחת מהמודעות לאולם אירועים שראיתי לאחרונה "בשבילי החתן זו רק סיבה".
כמו חייל ממושמע, או צאן לטבח, מובל החתן ממקום למקום: מעמדת קבלת האורחים ("אל תשכח להגיד תודה רבה לכל מי שהגיע"), לעמדת חתימה על הכתובה ("זה בארמית אז אל תדאג תחתום רק פה, פה ופה"), לחופה ("תעצור, שים את ההינומה, תגיד 'אם אשכחך…", תשבור את הכוס), לרחבת הריקודים ("עכשיו בוא נרקוד את הריקוד שהתאמנו בשבילו כבר חודש"), לסיור סביב השולחנות ("תחבק חזק את דודה זלדה") ולמחרת לבנק ("וואו יש לנו הרבה כסף אפשר לקנות משהו").
למרות שלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש סיכוי של כ 25% שזה לא יהיה לכל החיים, כשחושבים על זה לעומק ההחלטה לקשור את חייך באופן חוקי ומחייב עם מישהי על כל ההשלכות שזה מייצר היא החלטה כבדה ואמיצה כאחת. נכון שבחוגים מסוימים בציבור כבר נהוג לגור לפני החתונה ולצאת מעל לשנה לפני שסוגרים את העסקה, עדיין איך גבר יכול לדעת מי היא באמת אשתו לעתיד ואיך היא תהיה בעוד 5, 10 ו30 שנה.
כרגיל הפתרון קפץ למוחי בזמן הכי לא צפוי, כשאשר העברתי את המכונית את הטסט השנתי. "אם יש מכון לבדיקת מכונית לפני קניה", חשבתי לעצמי, אז למה שלא יהיה "מכון לבדיקת האישה לפני החתונה"?
התהליך יהיה מאד דומה. אשתך לעתיד תגיע למכון ואחרי בדיקה מקיפה תוכל לקבל את התשובות האמיתיות לשאלות הבאות:

1. מה הגיל הכרונולוגי המדויק?
2. מספר חברים קודמים.
3. האם יש בעיות בשלד? נזילות?
4. עלות תחזוקה שנתית.
5. האם כל החלפים מקוריים?
6. אובדן ערך שנתי ממוצע.
7. פוטנציאל השתכרות עתידי.

מכיוון שהרעיון השתמש במטפורה מעולם המכוניות מיד צץ בראשי רעיון נוסף ואפילו מהפכני ששולט בעולם התחבורה בארצנו כבר כמה שנים, ליסינג תפעולי. הייתי ממשיך ומתאר לכם איך זה יעבוד אבל בזמן שבאתי לכתוב על זה נכנסה אשתי לחדר וקראה מה שכתבתי עד כה. הרופאים אומרים שיש לי מזל שיש לי ביטוח מקיף ושאני אוכל לחזור ללכת ישר עוד כמה חודשים.