הטבלה לא משקרת

זכיתי בשני כרטיסים לסרט "הכל יחסים" והלכתי לראות אותו עם אשתי. כשיצאתי מהקולנוע ירד לי האסימון שאוטוטו אני נשוי חמש עשרה שנה לאותה אישה וחמש עשרה שנה זה המון, אפילו לא רק בהקשר של נישואים. ילד בן חמש עשרה הוא כבר נער, מכונית בת חמש עשרה היא טרנטה ויין בן חמש עשרה זה יין לא זול. בגלל שאני חולה על נתונים יבשים ניגשתי לאתר האינטרנט שאני הכי אוהב, האתר של "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה", כדי לקבל קצת פרספקטיבה. שם בין הררי המידע מצאתי טבלה שמספרת את הסיפור של כל הזוגות, 27324 במספר, שהתחתנו כמוני לפני חמש עשרה שנה.

DivorceTable

כמו שניתן מיד לראות חצי אחוז מהזוגות שנישאו התגרשו בטרם חלפה שנה. לא משנה מה הסיבה אני חושב שהכנסת החדשה חייבת לחוקק חוק שזוג שמתגרש בתוך פחות משנה חייב להחזיר את המתנות שקיבל, כשאר האורחים הכי פחות קרובים לזוג מקבלים תוספת של 10% כפיצוי על הסבל. עוד ניתן לראות שהשנים הכי בעיתיות הן השנים השלישית והרביעית שההסבר הכי הגיוני לתופעה זו היא העובדה שבשנים אלו נולד בדרך כלל הצאצא הראשון ומיד מתחיל לבכות. בשנה השמינית מצטרף הילד השני ואחד וחצי אחוז מהזוגות נשברים סופית. כנראה שלמרות מילות השיר המפורסם "ילדים זה שמחה" המציאות מוכיחה ש "ילדים זה א) סיוט ב) פרנסה טובה לעורכי דין לענייני משפחה".
מהשנה השמינית והבעייתית יש ירידה הדרגתית באחוז המתגרשים השנתי כי מי שכבר שרד עד אותה נקודה ישרוד גם משברים נוספים. אז בשורה התחתונה מתוך 27324 זוגות שבטוחים שהחתונה שלהם הייתה הכי מיוחדת לפני חמש עשרה שנה שרדו, כמו בתוכנית ריאליטי, 22023 זוגות. האם הנישואים שלהם מאושרים? האם אולי עדיף היה כי נפרדו כל אחד ואחת לדרכם? את הנתונים הללו אי אפשר להשיג באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה למרות שהיה מעניין גם לראות דיווח על רמת האושר של הזוגות שנשארו נישואים לפי חתך מגדרי.
אם כבר מדברים על נתונים יבשים כל המחקרים מראים כי בממוצע גברים נשואים חיים שלוש שנים יותר מגברים רווקים. אם מספרים זאת לרווק מושבע הוא תמיד יוסיף "זה רק נראה יותר ארוך". בגלל, כמו שכל פוליטיקאי יודע, אפשר להציג נתון בכל דרך אפשרית שאלה נוספת שצריכים לשאול היא האם זה בגלל שנישואים באמת מועילים לבריאות של הגבר או שנשים בתת-מודע בוחרות גברים עם סיכוי יותר גבוה לחיות. אבל בסופו של נתונים יבשים זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה למצוא בן או בת זוג שמבינים שדבר ראשון נישואים זאת שותפות, שיהיו רגעי אושר נפלאים אבל גם חודשים נוראים, שסביר להניח שיש שם בחוץ מישהו או מישהי שיותר מתאימים אבל זה לא סיבה לפרק את החבילה ושכמו כל דבר בחיים גם זוגיות חובה לטפח ולתחזק. אחרת היא תופיע בעמודה של טבלה באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסרט היה סביר.

זו הכלכלה, טמבל.

החלטתי שאני רוצה לזכות בפרס נובל כי זה די מגניב. חוץ מהעובדה ששמך ייזכר לעולם ועד כמי שתרם לקידום האנושות מקבלים גם פרס גדול שאפילו פטור ממס. פרס נובל מחולק בשישה תחומים והם פיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה או רפואה, ספרות, כלכלה ושלום. פרט טריוויה מעניין הוא שעד כה כמעט רבע מהזוכים הם יהודים שעשרה מתוכם הם ישראלים. במבט ראשון ניתן לחשוב שההימור הכי טוב שלי צריך להיות לנסות ולזכות בפרס נובל לספרות. הרי אני כותב למחייתי, יש לי בלוג מצליח ואפילו הוצאתי בעבר ספר שסוקר במדור הספרות של עיתון הארץ (חפשו מתחת לפרוזה – מקור).
אבל אם נהיה כנים מחייתי שווה פחות משכר מינימום, מצליח זה בקושי 40 כניסות ביום והספר נמכר ב 150 עותקים בלבד. אם עמוס עוז עוד לא זכה כנראה שיש לי עוד זמן. טוב, אז אחרי הורדת הספרות מהפרק גם פיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה או רפואה הם לא רלוונטיים כי צריך ללמוד המון שנים ואני לא איש צעיר. נשארנו עם פרס נובל לשלום ופרס נובל כלכלה. את פרס נובל לשלום אני אקבל רק אם אהיה ראש ממשלת ישראל ואחתום על חוזה שלום שבו כל היהודים מתפנים בחזרה לארץ מוצאם ולכן נשארנו עם הכלכלה. מצד אחד כלכלנים, כמו הנגיד סטנלי פישר, נראים אנשים מאד רציניים שכל היום לבושים בחליפות ומדברים על מדיניות מוניטרית. מצד שני רובם חזו תשע מתוך חמשת המשברים הכלכליים האחרונים. אחרי שקראתי כמה ספרי כלכלה וגם גיליתי ש 40% מזוכי פרס נובל לכלכלה היו יהודים, הבנתי שבסופו של דבר זה הכל עניין של היגיון יהודי פשוט. היגיון פשוט יש לי ואני יהודי, אז פשוט חיכיתי שיקפוץ לי הרעיון.
הוא, הרעיון, הגיע בעודי ממלא את חובתי הגברית לאשתי או כמו שקוראים לזה בשפת העם, לעשות כביסה. אני האחראי בביתי לעבודה הסיזיפית ולא נגמרת של חינוך בני המשפחה לשים את הבגדים המלוכלכים בסל הכביסה, להפעיל את מכונת הכביסה מדי פעם, לייבש או לתלות את הבגדים המכובסים, להניח אותם על הספה בסלון ולצעוק על כולם שיקפלו וישימו בארון. בעודי מקלל את היום בו החליטו אדם וחווה להפסיק ללכת ערומים הייתה לי את ההארה הכלכלית. גודל הבית של משפחה תלוי ביחס ישר לגודל סל הכביסה שלה. חשוב לציין שתיאוריה זאת אינה חלה על רווקים זכרים שרצפת הדירה המטונפת שלהם היא סל הכביסה.
ועכשיו להסבר. לצורך הפשטות נניח שלמשפחה בת 5 נפשות יש 100 פרטי לבוש וסל הכביסה מסוגל להכיל 80 פרטי לבוש. בנקודה מסוימת יש בארון 15 פרטי לבוש נקיים, המשפחה לובשת 5 פרטי לבוש ובסל הכביסה המלא יש 80 פרטי לבוש מלוכלכים. הבעל מגלה שהסל מלא, עושה כביסה ולאחר שהוא מסיים את עבודתו יש בארון 95 פרטי לבוש נקיים. הכל טוב ויפה עד שהאישה נוסעת לאיקאה וקונה שם בלי שום סיבה טובה סל כביסה חדש שמסוגל להכיל 100 פרטי לבוש. פה נשבר האיזון הכלכלי העדין שכן בנקודה מסוימת יש בארון 0 פרטי לבוש נקיים, המשפחה לובשת 5 פרטי לבוש וסל הכביסה הלא מלא מכיל 95 פרטי לבוש מלוכלכים. הבעל לא עושה כביסה כי סל הכביסה לא מלא, האישה מתלוננת שאין מספיק בגדים ולכן היא נוסעת לקנות בגדים. הבעיה שארון הבגדים נהיה קטן מדי ולכן יש לקנות ארון חדש, אבל אין מקום לארון החדש אז צריך לעבור לדירה יותר גדולה שמסוגלת גם להכיל מכונת כביסה יותר גדולה. האיזון מושג שנית עד שהאישה שוב נוסעת לאיקאה.
הגשתי את התזה הזאת לועדת הפרס ואין לי שום ספק ששנה הבאה אהיה הישראלי האחד עשרה שיזכה בפרס נובל.

המרכיב הסודי

אני עוצם את העיניים ולא מצליח להיזכר בשם שלו. כל מה שאני זוכר זה נוזל בצבע אדום בתוך שפופרת שקופה בגודל בינוני עם פקק שמסתובב. אני מדבר כמובן על השמפו היחיד שהיה בחדר האמבטיה של משפחתי כשהייתי ילד. במבט חטוף באמבטיות שבביתי כיום אפשר לראות תמונה שונה לחלוטין. שמפו לשיער פגום וצבוע, מרכך מטפח תלתלים עם תמצית אגוזי מקדמיה לשיער מתולתל וגלי, שמפו לילדים ללא דמעות, שמפו לגבר לעמידות השיער ושמפו נגד פרעושים לכלב. ממש מיני סופר פארם.
למרות הנטייה להעביר אחריות לאחר צריך להוריד את הכובע לפני האנשים הללו של תעשיית מוצרי הטיפוח לשיער. הם הצליחו לפלג ולפלח את הציבור הלא קירח ולמכור לו את החלום של שיער שופע ומלא ברק.
מעניין האם אי פעם יגמרו להם הרעיונות. האם אחרי שנראה בחנויות "שמפו לנשים רווקות מעל גיל 30 לשיער גלי עם קצוות מפוצלים בתוספת כוסברה" ירימו אותם אנשי שיווק ידיים ויגידו "די, הגזמנו!".
לא רק סביר להניח שלא אלא שיום אחד בפריים טיים תופיע בטלוויזיה הפרסומת הבאה.
התמונה תתמקד בנשים אפריקאיות העובדות בשדה בזמן שילדיהם יושבים להן על הגב. תוך כדי שהן שרות את השיר של שבט "אובלה, אובלה יה" ישמע קולו של הקריין. "נשות שבט המומביטו שבמרכז נמיביה חיות בתנאים קשים ביותר. חום, יובש ובעל שרק רוצה לראות כדורגל כל היום. אך למרות זאת השיער שלהן נחשב לטוב ביותר באפריקה ויש האומרים בעולם. מדעני חברת 'שובו רידוקולמון שר' (בצרפתית שיער יקר ומגוחך) גילו אחרי מאמץ ממושך את הסוד שלהן שנשמר אלפי שנים. זרע של פילים. כמה טיפות של הנוזל הזה גורם לשיער שלהן להיות חסין, שופע ומלא ברק. חברת 'שובו רידוקולמון שר' גאה להציג את השמפו החדש 'דמבו'. כי כולנו מאפריקה." הפרסומת תסתיים כשרואים שחקנית מפורסמת מזיזה את השיער השופע שלה בהילוך איטי תוך כדי שהיא אומרת בחיוך "אובלה, אובלה יה".
למחרת ידווחו בחדשות שכל בקבוקי השמפו 'דמבו' אזלו בחנויות ושכמה נשים נעצרו בספארי ברמת גן שברשותן כפפות גומי, כמה מכלי פלסטיק ומגזינים של פורנו לפילים. החברות המתחרות יגיבו במהירות שמהמעבדות שלהן יגיעו מוצרי טיפוח לשיער שיכילו שתן של קרנפים, זיעת של לביאות וקקי של תנינים.
בגלל שכמות חיות הבר בעולם קטנה מכדי לספק את התצרוכת העולמית יכנסו לשוק שרלטנים שאותם יחשוף כמובן רפי גינת בתוכנית מיוחדת של כלבוטק שתקרא "החפיפניקיות של החפיפה".
תחקירן אמיץ יחדור לאירגון הפשע של יוסי הארשטיין ובעזרת מצלמה נסתרת נראה בתים בדרום תל-אביב שם מועסקים עשרות מסתננים מאפריקה בסיפוק חומר הגלם לחיקויים של שמפו 'דמבו' ושאר השמפואים של החברות המתחרות.
התגובה לטענות הכתבה לא תאחר לבוא. עו"ד של משפחת הארשטיין ימסור כי כבר כמה שנים מרשו מתעסק רק בעסקים חוקיים ובכלל צריך לזכור שגם המסתננים הם מאפריקה אז אין הבדל כל כך גדול.
למחרת פרסום הכתבה תקום קבוצת מחאה בפייסבוק שנקראת "די לשיגעון, בדיוק כמו גברים כל השמפואים הם אותו דבר". את המחאה תוביל כמובן מירב מיכאלי שתאשים את הממסד הגברי הקפיטליסטי בקיבוע האישה כאובייקט מיני. היא תזמן מסיבת עיתונאים למקלחת שלה שבה היא תדגים איך היא חופפת את שיערה בשמפו שעולה 20 ₪ לארבע ליטר. חמישה עיתונאים יאושפזו.
שר המסחר והתעשייה שגם הוא כמו רוב השרים מלא קנאה בפופולריות של השר כחלון יעלה בישיבת הממשלה השבועית הצעה לייבא פילים בגיל ההתבגרות לישראל. בהודעה שתצא לעיתונות ממשרדו ייכתב "כי הממשלה תעשה הכל כדי להוזיל את מחירי השמפו, לעודד תחרות ולמנוע זיופים".
שבוע אחרי שעדר פילים אפריקאים הראשון יגיע לנמל אשדוד תודיע חברת הקוסמטיקה "'שובו רידוקולמון שר" שמדעניה גילו את הסוד שמאפשר לנשות האינדיאנים באמזונס להסתרק בקלות למרות מזג האוויר הטרופי. למחרת ללוכדי הנחשים תהיה המון עבודה.

חשבון בסיסי

הילד הניח את הגולה השחורה על לוח המשחק צעק "ניצחתי" ומיד פצח בריקוד שלא היה מבייש שום כדורגלן דרום אמריקאי. בהתחלה חשבתי שהוא טעה אבל אחרי ששוב בחנתי את הלוח הבנתי שהוא באמת הצליח להשיג חמש בשורה. "בוא עוד פעם", אמרתי לו מיד, "לא הייתי מרוכז". ריקוד הניצחון השני של הילד היה הרבה יותר עוצמתי וכלל גם ריצה לאימא שלו תוך כדי חזרה על המשפט "אבא הפסיד לי עוד פעם, אבא הפסיד לי עוד פעם!".
זאת לא הפעם הראשונה שהפסדתי לו אבל זאת הפעם הראשונה שבאמת הפסדתי לו. בתור אבא יש לך תמיד את הדילמה האם לתת לילד שלך לנצח מדי פעם כדי לחזק את הביטחון העצמי שלו או לא לתת לו לנצח כדי שלא יחיה באשליות ויבין מוקדם ככל האפשר שהעולם אכזר ותחרותי.
יום ההפסד היה אחד מאותם ימים דואליים שאנחנו חווים לפעמים. מצד אחד הייתי מאד גאה ביוצא חלצי בן ה 8 שהצליח לנצח בוגר טכניון בן 43 במשחק חשיבה אך מצד שני הייתי מאד לא גאה בבוגר הטכניון בן ה 43 שהפסיד לילדון בן ה 8 במשחק חשיבה. הפסד של אבא לילדו גם מציין את הנקודה שממנה מתחיל התהליך שמסתיים במשפט "אל תדאג אבא, אתה תהנה בבית אבות ואנחנו גם נבוא לבקר כל שבוע, רק תזכור שפיפי עושים בשירותים".
לאחרונה חוויתי עוד כמה ימים דואליים. מצד אחד כשאומרים לך שלא יקראו לך יותר למילואים אתה, וכפות הרגליים שלך, נושמים  אנחת רווחה על שלא תצטרכו יותר לקום ב 4 בבוקר באוהל קפוא בצאלים. אבל מצד שני אנחנו עדיין מדינה קטנה מוקפת אויבים, ואני אישית עדיין מסוגל לפגוע בטנק אויב מטווח של שלושה קילומטרים בפגז אחד בלבד.
מצד אחד אתה שמח לעזוב מקום עבודה אחרי 16 שנים כדי לחפש כיוון חדש בחיים. אבל מצד שני אתה מת מפחד שהכיוון החדש יכלול הפיכת המבורגרים ברשת מזון מהיר.
אבל היום הכי דואלי שאי פעם היה לי בחיי היה היום שגיליתי את הפטיש (fetish) שלי. כשאני אומר פטיש אני לא מתכוון לכלי שמשתמשים אתו לדפוק מוצק לתוך חומר אחר אלא למה שגורם לך לרצות לדפוק מוצק לתוך חומר אחר. מבט חטוף על כל רשימת מאה הנשים הסקסיות ביותר שמפורסמת פעם בשנה בכל המגזינים מראה שלאוכלוסייה שמסוגלת להשתין בעמידה אין דמיון מגוון. הפרופיל של הנשים ברשימה די זהה וצפוי: שחקנית/דוגמנית, גיל ממוצע 25 ומידות גוף של בובת ברבי משנות החמישים.
אבל זה רק מה שרואים על פני השטח. כי בכל גבר מסתתרת אהבה לדבר שהוא לא מוכן לספר לאף אחד והוא גם חושב שהוא היחיד מתוך למעלה משלושה וחצי מיליארד זכרים שאוהב את זה. כמו כל דבר גם האינטרנט הומצא בשביל צורך צבאי אבל כמו כל דבר גם הוא נהפך לבריכת שופכין אנושית. אך בזכותו ויכולת למצוא בו כל דבר, כל אחד מאתנו מסוגל למצוא די מהר גברים נוספים שאוהבים נשים אסייתיות שהיו פעם בעברן גברים נורווגים.
אז נחזור לאותו יום דואלי שבו אני גיליתי את הפטיש שלי. זה היה לפני יותר מעשור כשהגעתי לפגישה אצל רואת חשבון במקום עבודתי. במבט ראשון היא לא הרשימה אותי יותר מדי אבל ברגע שהיא אמרה ש"לפי סעיף 48א לחוקי מס הכנסה התשכ"ב אני יכול להזדכות על ההפרשות שלי עד 35% מהתקרה הנומינלית המותרת" הייתי מאד קרוב לעזוב את אשתי.
כן הבנתם נכון, הפטיש שלי זה נשים שמבינות בנושאים פיננסים וחוץ מזה עד אז לא הייתי יותר מדי גאה בהפרשות שלי. אין דבר יותר סקסי מאישה שיודעת לחשב תשואה של אגרת חוב, אין דבר שיותר משדרג אישה מהיכולת לאזן תקציב ואין יותר מרגש מלשכב בלילה קר מתחת לפוך ולשמוע סקירה על מדד הפוטצי הבריטי.
מכיוון שאישתי לא מגיע מהתחום הפיננסי החלטנו שכדי לשמור ולתחזק את חיי הנישואים אנחנו נשחק משחקי תפקידים. אשתי שחקה עובדת מס הכנסה פריג'ידית ואני הייתי גבר שרירי ושרמנטי שבא לקבל החזר מס במקור. הניסיון הזה עבד יותר טוב ממשחק התפקידים הקודם שבו היא הייתה עקרת בית משועממת ואני טכנאי שבא לתקן את מכונת הכביסה. זה קרה בגלל שלקחתי את התפקיד מאד ברצינות ולא רק שאיחרתי גם עשיתי חרא של עבודה והשארתי הרבה לכלוך.
אבל בניגוד לשאר גברברי העולם שבעזרת צינור הביוב הדיגיטלי מוצאים גברברים אחרים שאוהבים נשים מקסיקניות מעל מטר ותשעים אני די בודד. אחרי שגיליתי ששמות הדומיין http://sexyfemaleaccountant.com  ו http://showmeyourspreadsheet.com פנויים לקניה הבנתי שאני אולי היחיד בעולם עם הפטיש הזה לנשים שאוהבות לשחק עם גיליונות של Excel.
הבן אדם הוא בבסיסו חיה חברותית שרוצה מאד להיות חלק מקהילה ואני חיפשתי נואשות את מקום הכינוס של הקהילה שלי. הגילוי קרה לי במקרה בזמן צפייה בחדשות שבו סופר על חשיבותם של כנסים מקצועיים לתיירות הפנים ולחופש מבת או בן הזוג. מיד נדלקה לי נורה בראש או אולי סתם מישהו הדליק אור בחדר ורצתי לחפש במה שמכונה אצל החרדים "אבי אבות הטומאה". שם גיליתי שכל קיץ יש כנס ארצי של רואי חשבון בעיר הדרומית. תחשבו על זה: רואות חשבון בביקיני יושבות בבריכה ומדברות על המשבר הכלכלי ביוון. חברי לדרך, אני מאד מקווה לפגוש אתכם שם.

אלפא דוג

בשנות העשרים לחיי צחקתי על משה ואני לא הייתי היחיד. יחד איתי צחקו על משה רוב האנשים במדינת ישראל. אתם בטח סקרנים לדעת מיהו אותו משה אז אני אתן לכם רמז, שם המשפחה שלו הוא חיים. עכשיו אתם בטח מתבלבלים וחושבים שאני מתכוון לחיים משה הזמר שהביא לנו שירים נפלאים כמו "נשבע" ו "לינדה ולינדה" אבל אתם טועים. המשה חיים שאני מדבר עליו הוא בעלה הראשון של פנינה רוזנבלום.
הסיבה שאנוכי ורבים מסביבי צחקנו על משה היא החינוך שקיבלנו בילדותנו. אמנם זה לא היה ישיר אבל בתור ילד שידרה לי הסביבה מסרים שאני אמור להיות המפרנס העיקרי של משפחתי ויותר מבוגר כרונולוגית מאשתי. לכן כאשר משה חיים נער החוף בן ה 26 התחתן עם נערת הזוהר ואשת העסקים פנינה רוזנבלום בת ה 38 בשנת 1992 הורמו עשרות אלפי גבות ששתיים מתוכם היו שלי.
בטבע ששני זכרים נפגשים תמיד יש איזה מאבק כדי להראות מי הכי "גבר" שאצלנו בני האדם זה מתבטא בשאלה "במה אתה עובד?". "אני סמנכ"ל תפעול אזור צפון בחברת השכרת רכב הגדולה במדינה ואני עובד 12 שעות ביום", יגיד הזכר הראשון, "אני ראש צוות בחברת סטארט-אפ אחרי הנפקה מוצלחת ואני עובד 14 שעות ביום כולל יום שישי", יענה הזכר השני בתחושת ניצחון.
אבל הסיבה שאנחנו הזכרים צריכים להראות מי הכי גבר בסביבה היא מאותה סיבה שצבי הערבות או אריות הים צריכים להראות מי הכי גבר בסביבה, והסיבה היא להשיג את הנקבה הכי שווה. משה חיים השיג את הנקבה הכי שווה, כן פנינה רוזנבלום היא שווה,  מבלי לעבוד 12 שעות ביום כסמנכ"ל תפעול אזור צפון בחברת השכרת רכב הגדולה במדינה. משה חיים צחק על כולנו.
היום אחרי 16 וחצי שנות עבודה וממרומי גילי הרם כשבחור צעיר שואל אותי עם מי להתחתן אני עונה מיד "או עם מורה או עם אישה בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה". אם היא מורה אז אין בעיה עם הילדים בזמן החופשות או השביתות של מערכת החינוך. אם היא אישה בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה אז יום אחד היא תשיג עבודה שתאפשר לך לקחת חצי שנה חופש לכתוב על זה טור.

האמת הערומה

במקום העבודה שלי משתמשים המון בראשי תיבות, אפילו יותר מבצבא. למאזין מהצד יש תחושה שהvowels  (אותיות הניקוד האנגליות) פשוט אינן בשימוש המקורי שלהם. משפט כמו "ה RFC לא עבר את ה CAB ולכן יש להכניס את התיקון ASAP לפני ה BVT של הבוקר", הוא משפט מובן וברור לכל העובדים.
אני מאז ומעולם אהבתי את המילה WYSIWYG שמבוטאת "ויזיויג" שפרושה "What You See Is What You Get". אני מכיר את המילה כבר למעלה מעשרים וחמש שנה בהקשר את מעבדי תמלילים. פעם מעבדי התמלילים לא היו מראים לך איך המסמך יראה בהדפסה. אם היית רוצה שמילה תהיה מודגשת היית מסמן <מ> לפני המילה ו <מ/> אחריה. על המסך היית רואה <מ>חשוב<מ/>, ובהדפסה של המסמך המילה חשוב הייתה מודגשת. הקפיצה הגדולה הייתה שהגיעו תוכנות שיכולתה בעזרתם לגרום למילה להיות מודגשת גם במסך והם נקראו תוכנות WYSIWYG.
הסיבה שגלשתי למחוזות ההיסטוריה היא שלאט לאט הגעתי למסקנה שגברים הם WYSIWYG ונשים הן לא, וההבדל הזה נראה בברור בחתונות. הייתי בעשרות חתונות במהלך חיי ותמיד תמיד הכלה נראית טוב, הרבה יותר טוב מאיך שהיא נראית בחיי היום יום. לעומתה החתן נראה פלוס מינוס כמו שהוא בדרך כלל נראה ולפעמים אפילו פחות טוב והסיבה כמובן היא די ברורה. הכלה עוברת במשך שעות לפני החופה טיפול 30,000 שכולל כמו במוסך צבע, תיקוני פח והחלפת שמן, החתן במקרה הטוב מתקלח ולובש גרביים נקיות.
פעם יצא לי לפגוש זוג למחרת ערב חתונתם אחרי שטיפול ה30,000 כבר הפסיק להשפיע וכמעט ששאלתי את החתן למה הוא מסתובב עם מישהי אחרת.
אבל לחוסר ה WYSIWYG יש גם צדדים מפתיעים לטובה. במשך שנים לפני הגעת ה GPS אשתי תמיד הטילה עלי את משימות הניווט. "אני אישה קטנה וחלושה ואתה יודע לנווט קח אותנו לאיפה שצריך", הייתי שומע בכל תחילת טיול.
הכול השתנה שהגענו בפעם הראשונה לקניון ענק באחת מערי הבירה באירופה. זה היה בניין בן חמש קומות, בלי חלונות עם מיליון חנויות. בכניסה הציעו לנו מפה, לתדהמתי אשתי לקחה אותה, מבטה השתנה והיא החלה לדבר כמו GPS. "מחשבת מסלול לחנות נעליים, מרחק מהיעד 350 מטר, זמן הגעה משוער 5 דקות". אשתי החלה דוהרת במה שלי נראה כמו מבוך של מדרגות נעות, חנויות דומות ואלפי אנשים. כעבור 3 דקות גילתה אשתי שהדרך לחנות חסומה עקב עבודות שיפוץ. "מחשבת מסלול מחדש", שמעתי מכיוונה, "מרחק מהיעד 200 מטר, זמן הגעה משוער 2 דקות", ואכן כמו שחזתה זה מה שקרה.
במשך שעתיים הייתי פעור פה איך מובילה אותי אשתי ברחבי הקניון בעוד אני שרגיל לארבע רוחות השמיים, שמות של רחובות ונ.צ של 10 ספרות לא מבין איפה אני נמצא.
איך שיצאנו מהקניון אמרתי לאשתי שאני מאד התרשמתי מיכולותיה ואשמח אם היא תיקח אותנו בחזרה למלון. "אני אישה קטנה וחלושה ואתה יודע לנווט קח אותנו לאיפה שצריך", הייתה התשובה הלא WYSIWYGית שלה.