כמה עשית היום?

באופן כללי נראה שאשתי די מרוצה מהעובדה שאני בעלה, זאת למרות שנינו מסכימים שאם היא הייתה טיפה יותר מתאמצת היא הייתה מוצאת מישהו הרבה יותר טוב. אחד דברים שהבעל החלופי והחתיך היה עושה, שאני נמנע מלעשות, זה לקנות לה מתנות. זה נראה לי די דבילי שבעל יקנה לאשתו מתנות. "אתה רוצה משהו לעצמך ליום ההולדת / יום הנישואין / יום האישה / יום המשפחה / יום הרווק הסיני? אז תקני בעצמך!", אני תמיד אומר לה ובו זמנית מתכופף כדי לברוח מנעל שעפה לכיווני.
ולכן מה רבה הייתה הפתעתה כאשר לפני ארבע חודשים הודעתי לה שמצאתי משהו מעולה שאני רוצה לקנות לה, אפילו לא בשביל אירוע או יום מיוחד. "תקשיבי", אמרתי, "מה שאת צריכה זה שעון למדידת צעדים שגם מודד את כמות ואיכות השינה. מישהי בעבודה הראתה לי היום איך השעון הזה עזר לה לשפר את הבריאות שלה". בהתחלה חשדה אשתי בכוונות הטהורות שלי. "מה עוד השעון הזה עושה?", שאלה, "עוקב אחרי ההוצאות של כרטיס האשראי?". שכנעתי אותה שאין כלום מאחורי החשדות שלה נגדי ובזמן הטיול בקיץ באנדורה קנינו שעון מסוג AS80 של Beurer (פשוט הרבה יותר זול שם).
המתנה התגלתה כלהיט במיוחד לאור העובדה שבעזרת אפליקציה נלווית אפשר לשמור את כל הנתונים שנאספים ביום יום ולנתח אותם לאחר מכן. אבל כבר חודש, עקב נסיבות שלא אפרט מטעמי צניעות הפרט, השעון נמצא בשימוש אצלי והאישה עברה להשתמש באפליקציית מודדת צעדים בטלפון NOTE 4 החדש שלה, שהיא קנתה לעצמה כמתנה על קבלת הדוקטורט.

Steps
זה צילום מסך את מספר הצעדים שהלכתי כל יום בין התאריכים 16/11 ל 22/11. הקו הירוק מציין את היעד היומי שלי כרגע: 4000. השעון הראה לי שאם אני לא עושה משהו מיוחד, אני מסוגל לגמור יום עם 600 צעדים בלבד, שרובם הליכה מהמכונית למשרד, מהמשרד למטבח ולשירותים ובחזרה. זה די פתטי וגם אומר שאני צריך למצוא דרך להוסיף כ 3400 צעדים ביום, מבלי לעשות "כושר יזום". אני שונא לעשות "כושר יזום" כמו לצאת להליכה, לרוץ, ללכת לחדר כושר, לשחות או לסובב אופניים שמתקדמים לשום מקום בשיעור ספינינג. אני מאמין בתאוריית "התוך כדי". שתוך כדי החיים הרגילים שלי אני צריך לגמוע 4000 צעדים. התאוריה קיבלה חיזוק כשהבת שלי לקחה לי את השעון יום אחד לבית ספר וחזרה עם 4600 צעדים אפילו מבלי שהיה לה שיעור ספורט, ובסוף השבוע הזה כשביליתי בטיולים במרכז הארץ, עשיתי ביומיים 27968 צעדים!
מדדתי שטיול רגיל עם הכלב זה בסביבות 1000 צעדים, קניות בסופר 500 צעדים, ללכת לדואר 2000 צעדים, לעלות במדרגות ולא במעלית 100 צעדים. אז יוצא שביום שאני מוציא את הכלב, עושה קניות, עולה במדרגות והולך לדואר אני מצליח אפילו לעבור את היעד היומי שלי. אבל הבעיה היא, שלשמחתי, ברוב הימים אני לא צריך לעשות קניות או ללכת לדואר וכך כמעט כל יום לפני השינה אני מתבאס מהמספר הנמוך של הצעדים שעשיתי. ולכן המסקנה האישית שלי מכל הסיפור הזה היא שזאת הפעם האחרונה שאני קונה מתנה לאשתי.

Sleep
מי שהעיר אותי בלילה היה הכלב שנכנס אלינו למיטה

הנהג של גברת רדינסקי

נכנסתי למשרד וקירה בדיוק סיימה לדבר בטלפון.
היא נגשה אלי ואמרה: "אין סיכוי שתנחש עם מי דיברתי עכשיו!".
אוקי, זה הזמן לעצור ולתת טיפה רקע היסטורי.
פעם ראשונה שפגשתי את קירה היה במשרדי חברת מיקרוסופט שבחיפה ביולי 2009. אחד העובדים דפק על הדלת של המשרד שלי, ושאל האם אני יכול לתת טרמפ לסטודנטית חדשה שהצטרפה לחברה ושגרה כמוני בזכרון יעקב. עניתי שאין לי בעיה, ואז היא נכנסה למשרד וקבענו שאני אאסוף אותה למחרת מהבית שלה בשכונת "חלומות זכרון" בשעה שבע וחצי בבוקר.
וכך במשך כמעט ארבע חודשים חיכתה לי קירה יום יום בשעה שבע וחצי בבוקר ויחד נסענו לעבודה וגם בדרך שמנו את נדב, הבן שלי, בגן שלו בקיבוץ נחשולים. במשך רוב הנסיעה עד למשרדי מיקרוסופט שבמת"ם קירה דיברה ואני הקשבתי. אין מה לעשות היא אישה, דבר שקשור לאותה שיחה המסתורית.
נושא מרכזי שדיברה עליו קירה בזמן הנסיעות הוקדש לדוקטורט שלה שעסק בחיזוי העתיד על סמך העבר. כן קראתם נכון, חיזוי העתיד. בעזרת אלגוריתם שפיתחה נבנתה מערכת שמנסה להסיק מסקנות על בסיס דברים שכבר קרו. המערכת גילתה למשל שיש סיכוי מאד גבוה שמגפת כולירה תפרוץ במדינה עניה אם יש שיטפונות שנה אחרי שהייתה בצורת. דבר זה עוזר לארגון הבריאות העולמית להיערך בהתאם. הנתונים למערכת מגיעים מאתרים כמו ויקיפדיה או סריקת גיליונות של עיתונים מלפני 150 שנה ועד היום. המערכת צפתה את המהומות בסוריה אחרי שזה כבר קרה בלוב ותוניסיה, כאשר טענה שזה יהיה במקומות עם מצב סוציו-אקונומי נמוך ומשטר ערבי טוטליטרי. אני תמיד צחקתי ואמרתי שהדבר היחיד שמעניין אותי הוא מה יהיה מחיר הדולר או חבית נפט בחודש הבא. אחרי ארבע חודשים, בנובמבר 2009, נפרדו דרכנו, אבל המשכנו לשמור על קשר ואף הוזמנתי לחתונה שלה.
באוגוסט 2013 חזרנו לעבוד ביחד והפעם בחברה שהקימה קירה אשר נקראת SalesPredict. לפי השם אתם יכולים לנחש שהחברה  עוסקת בפיתוח מערכת שעוזרת לאנשי מכירות לחזות אחרי אילו לקוחות פוטנציאלים שווה לרדוף.
במשך תשעה החודשים מאז שחזרנו לעבוד ביחד קירה זכתה בפרס של MIT ל 35 המדענים המבטיחים ביותר מתחת לגיל 35, בפרס 100 האנשים הטובים בעולם (כן יש דירוג כזה), הוזמנה לארוחת ערב אצל נשיא המדינה שמעון פרס, נכתב עליה בכל עיתון בארץ וגם רבים בחו"ל, היא הופיעה בכמה כתבות בטלוויזיה כאשר באחת מהן אני מופיע בתור סטטיסט.


אה, גם שכחתי לציין שהיא רק בת 27, יש לה 10 פטנטים על שמה, חגורה שחורה בקרטה, בעל מדהים, חיי חברה פעילים וכנראה גם יותר מ 24 שעות ביממה. אם אתם חושבים שאני מתחנף אז לא, היא לא הבוסית שלי, עדיין.
אז אם נחזור להתחלת סיפורנו אפשר להבין שהיה לי די קשה לנחש מה עוד יכול לקרות לקירה.
"זאת הייתה שגרירות ארה"ב שהודיע לך שאובמה הזמין אותך לארוחה בבית הלבן?", שאלתי.
"לא", ענתה קירה.
"זה נציג של וורן באפט שרוצה לקנות את החברה?", קיוויתי.
"לא", השיבה קירה.
"אראלה ממפעל הפיס?", תהיתי.
"אין לי מנוי", ענתה קירה.
"טוב", אמרתי, "אני נכנע".
"הודיעו לי הרגע שנבחרתי להדליק משואה בטקס הממלכתי שיפתח את חגיגות יום העצמאות השנה", אמרה קירה בחיוך.
שתקתי ואז הגבתי כמו שצריך בן אדם מתורבת ומפרגן להגיב:  "וואט דה פאק? וואט דה פאק? וואט דה פאק? את? מדליקה משואה? לא יכול להיות? למה לי לא מגיע? אני אזרח טוב! עשיתי מילואים, אני משלם מסים, מתנדב בקהילה, למה לא אני!?".
"תירגע", חייכה קירה, "הטקס השנה הוא בסימן 'זמן נשים – הישגים ואתגרים', אז לא נראה לי שאתה עונה לקריטריון הזה".
אחרי ששתיתי כוס מים ונרגעתי ביקשתי סליחה על התגובה האמוציונאלית שלי וברכתי את קירה על בחירתה ועל הכבוד שנפל בחיקה. אני לרוב לא רואה את טקס הדלקת המשואות, אבל הפעם אשאר בבית כי אני יודע איך יראה הנאום של קירה ואולי היא תפשל ואז אוכל לצחוק עליה במשרד.
לי אין צורך במערכת של קירה לדעת שהעתיד שלה יהיה מיוחד. כבר אז בדרך מזכרון לחיפה הגעתי למסקנה שיום אחד היא גם תזכה בפרס טורינג (שהוא פרס נובל של מדעי המחשב). אבל אפילו אם זה לא יקרה אני אספר לנכדים שלי שלזמן קצר של ארבעה חודשים,  הייתי הנהג של גברת רדינסקי.

שלושה שבועות של סירחון חושים

מה משותף לחיסול בת"א, שביתת רופאים, משלוח ספינת קרב אירנית לחופי ארה"ב, בחורה בשם אתי שהשילה 50 ק"ג בשנתיים ויומן שכתבתי בזמן שאשתי הייתה במסע עסקים של 21 יום בארה"ב? כולם היו נושא לכתבות שהופיעו בעמוד הראשון של YNet.
כמו שאתם מבינים הלינק הוא לכתבה שלי – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4478971,00.html

ynet

האב ועונשו

פעם ראשונה ששמעתי על שבעת החטאים החמורים על פי הנצרות, הייתה כאשר ראיתי את הסרט המעולה "שבעה חטאים" שנקרא באנגלית "Se7en". הסרט עוקב אחרי שני חוקרי משטרה שמחפשים רוצח אכזרי שפועל על פי אותם שבעה חטאים. העונש על אותם חטאים הוא מות הנפש והם גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים.
זהו סרט אפל עם סיום מאד לא הוליוודי ואולי בגלל זה יוצא לי לחשוב עליו, יותר נכון על שבעת החטאים, מדי פעם. בגרגרנות אני נזכר כל פעם שאני מגיע לחתונות שבהן מפציצים אותי באוכל, בחמדנות אני נזכר כשאני קורא על חברה שבו זמנית גם מחלקת דיבידנדים וגם מבקשת דחייה בתשלום חובות, ועצלות אני חווה באחת הכיתות של הילדות שלי בה 90% מההורים אף פעם לא מתנדבים לעזור.
אבל יש דבר אחד שמשלב את כל שבעת החטאים בחיי היום-יום. אני לא מתכוון לתוכניות ריאליטי אני מדבר על אבהות.

גרגרנות
– הסיבה שאבות משמינים היא שרוב הילדים לא גומרים מהצלחת ובגלל שאסור לזרוק אוכל מי שמחסל את מה שנשאר זה האבא.
חמדנות – ילדים זאת הוצאה כספית אדירה שהתשואה עליה היא מסוכנת כמו מניה של חברת נדל"ן. לכן האבא בונה על זה שהילד או הילדה ימצאו בן/בת זוג עשירים ויעזבו את הבית כמה שיותר מהר.
כעס
– לא סתם משפט ההפחדה המפורסם ביותר בעולם הוא "חכה שאני אספר לאבא שלך מה עשית!". אבות מומחים בהתעצבן ולצעוק על הילדים שלהם.
עצלנות – ילדים, במיוחד ילדים קטנים, צריכים המון תשומת לב והבעיה שהם מאד משעממים. למי יש כוח לשחק איתם? לכן הפעילות החביבה על אבות זה לשכב על הספה ולתת לילדים לצפות באיזה מסך דלוק תוך כדי אכילת קורנפלקס.
גאווה – בן או בת מוצלחים זה נשק טוב בקרב התרנגולים שנערך בין גברים כל פעם שהם נפגשים. התשובה המנצחת למשפט "אני ראש צוות בלה, בלה, בלה בחברת לופט גישפט" היא "יפה, אבל הילד שלי התקבל לחוג מחוננים" שאומרת בסאב-טקסט "אין על הגנים שלי".
קנאה
– כמו גאווה אבל הפוך.
תאוות בשרים – אם בישיבת הורים יש רוב לאבות, הסיבה היחידה היא או שהמורה/גננת/עוזרת או ששאר האמהות פשוט נראות טוב.

אל מול שבעת החטאים מוגדרים בנצרות הקתולית שבע מעלות טובות: טהרה מול חטא תאוות הבשרים, איפוק מול חטא הגרגרנות, צדקה מול חטא החמדנות, חריצות מול חטא העצלות, סלחנות מול חטא הקנאה, אדיבות מול חטא הכעס וענווה מול חטא הגאווה. או במילים אחרות אימהות מול אבהות. מזה נובעת המסקנה המתבקשת שאימא (או יותר נכון אישה) זה העונש (מות הנפש) של האבא.

בלבול מוח

איך שנכנסתי למשרד הבנתי שאני אידיוט. המסך היתום על השולחן הזכיר לי ששכחתי את המחשב הנייד בבית. איך יכולתי לשכוח אותו?! זה אחד מארבעת הדברים שאני צריך לזכור להביא לעבודה. שלושת האחרים הם כרטיס עובד, מפתח של מגירה וחולצה נקייה שלא לבשתי רצוף ביומיים האחרונים.
המחשבה לנסוע הלוך וחזור 78 ק"מ, גרמה לי להגיע לפתרון יצירתי בו המחשב שלי קיבל טרמפ ע"י אחת העובדות שגרה לידי. כשהגיע הבן האבוד גיליתי לאכזבתי שאחד החלקים של המטען נשאר בבית, דבר שאילץ אותי לבסוף כן לנסוע מעוצבן את כל הדרך מנתניה לזכרון יעקב ובחזרה.
שבוע אחרי אותה תקרית מביכה, שוב נכנסתי למשרד ושוב הבנתי שאני אידיוט. המגירה הנעולה הזכירה לי שהמפתח שלה נמצא בצרור של המכונית השנייה. למזלי לא היה במגירה שום דבר שהייתי צריך באותו היום ולכן נחסכה ממני נסיעת בושה נוספת.
אבל התחלתי להיות מודאג. למה זה קורה לי? למה אני מתחיל לשכוח דברים כה בסיסיים? מאז ומעולם הייתי גאה בזיכרון שלי, גם  בזיכרון לטווח ארוך וגם בזיכרון לטווח קצר, והנה לפתע שתי תקריות שמערערות את האמון שיש לי בחומר האפור שיש לי בין האוזניים.
כהרגלי בקודש, החלטתי לעשות מחקר מדעי כדי למצוא את הסיבה. היו לי כמה חשדות: הגיל המתקדם, חוסר שינה וחייזרים שעושים עלי בלילה ניסויים בלי שאדע. מחקר מדעי מוצלח צריך כמה שיותר נתונים אז התחלתי לרשום כל מה שקורה לי במהלך היום. מתי קמתי, מתי הלכתי לישון, מה אכלתי, כמה שעות גלשתי באינטרנט, כמה ק"מ נהגתי במכונית, האם עשיתי כושר (לא), ועוד ועוד. הכנסתי את כל הנתונים לאקסל, עשיתי כמה חישובים, ציירתי גרפים תלת-ממדיים וגיליתי לתדהמתי שאשמה במצב זה, זאת לא אחרת מאשתי.
בזמן שאני והיא עבדנו שנינו במשרה מלאה כמעט ולא דיברנו אחד עם השנייה במהלך השבוע. שאני אומר דיברנו אני מתכוון לשיחה לא אדמיניסטרטיבית, כזאת שמטרתה היא לא לתאם מי לוקח איזה ילד לאיזה כיוון ומתי עושים קניות. כיום כשאני עובד במשרה חלקית קורה לפעמים שיש לנו זמן לשבת ולנהל שיחות שבעבר היו מתרחשות רק בסופי שבוע או חופשות. בעוד זה נשמע טוב, זה לא. כל גבר שאי פעם דיבר עם אישה מעבר לשעה, יודע שיש נקודה שהמוח כבר לא מסוגל להכיל את הנאמר. הנוירונים מתחילים להשתולל ולזעוק, בזמן שקצרים חשמליים נוצרים באופן בלתי מבוקר. יש גברים שנרדמים, יש כאלו שפונים לאלכוהול ואצלי כנראה, כדי להגן על עצמו, המוח שלי מאתחל את עצמו. כנראה שבזמן ה reboot (יש שיקראו לזה Blue Screen) חלק מהזיכרון נמחק ובגלל זה אני שוכח דברים. אז ישבתי עם אשתי וסיפרתי לה את המסקנה שלי. כעבור שעתיים של נזיפות אני כבר לא זוכר איך קוראים לי.

אילוסטרציה
תמונת אילוסטרציה

ספרות זולה

(הטור זה נכתב לפני כמעט 8 שנים)

אחד הדברים הטובים בגן של הילדות שלי הוא שכל יום שישי הן הולכות לספריה המקומית ומחליפות ספר. חוץ מהעובדה שלי זה יותר מעניין להקריא להן ספר חדש, זה גם הרבה יותר זול מאשר לקנות את אותם הספרים.
ביום שישי לפני שבועיים נסעה אישתי לאסוף את הילדות מהגן, וכשחזרה ראיתי שהיא מחייכת לעצמה, "אתה לא תאמין איזה ספר נועה בחרה! אני אתן לך 100 ניסיונות ולא תצליח לנחש". עוד לא הספקתי לנסות אפילו פעם אחת ומול עיני התנוסס הספר "לאמא יש חבר חדש".

MotherHasANewBoyFriend
אני מקווה שלפחות הוא עובד בהי-טק ולא באיזה עיתון

על הכריכה של הספר מסופר כי זהו סיפור המשך לספר "זה קרה פתאום בבית של תום". המחברת, ילידת תל-אביב (עיר הגירושים של ישראל), בוגרת פסיכולוגיה התפתחותית וספרות ילדים, תחום התמחותה המיוחד הוא חינוך בשיטת מונטסורי (עוד פטנט לסחוט כסף מההורים), אותו למדה ובו עסקה בקליפורניה (ארץ הגירושים של אמריקה).
"אני לא מתכוון להקריא את זה לבנות", הייתה תגובתי הראשונה.
"אתה זה תמיד שמתלונן שספרי הילדים הם לא מספיק מציאותיים, אז הינה לך ספר שמתעסק בחיים האמיתיים", ענתה לי אשתי.
"כן, אבל זה רק יבלבל אותן. הרי לנו יש נישואים מאושרים!", ניסיתי לדחות את רוע הגזרה.
"נכון וזאת בתנאי שלא תשכח שוב את יום ההולדת שלי, אבל הן תפגושנה ילדים עם הורים גרושים אז כדאי שיבינו את הסיטואציה החברתית הזאת", השיבה אישתי.
נכנעתי למה שנראה לי כטיעון הגיוני, ובערב בשעה היעודה התייצבתי מלא חששות ובידי הספר המדובר. הסיפור מסופר דרך עיניו של תום, ילד בן שש שגר בתל אביב, שאמו הגרושה, שאני חייב לציין ניראת מאד טוב, יוצאת עם גבר בשם יהושע, ואביו הביולוגי גר ברמת השרון עם אישתו החדשה רותי. כבר אחרי חמישה דפים ראיתי שנועה ומאיה עושות פרצופים של חוסר הבנה מוחלט. הפרצוף שלהם הזכיר לי את הפעם בכיתה ז' שבה לראשונה בחיי פגשתי ילד שהוריו גרושים.
"מה קרה מאיה? מה את לא מבינה?", תהיתי.
"מי זה יהושע?", שאלה מאיה, "אבא של תום?"
"לא", עניתי, "אבא של תום כבר לא גר איתו ועם אמא של תום".
"למה?", שאלה נועה.
"את יודעת שלפעמים אבא ואמא רבים, אבל בניגוד לנו שאנחנו תמיד משלימים, הם לא השלימו והחליטו להתגרש שזה אומר שהם לא גרים יותר ביחד", השבתי.
"למה אתה ואמא רבים?", תהתה מאיה.
"בגלל שאני צודק ואמא טועה", ניצלתי את הרגע לגייס כוחות למחנה שלי.
המשכתי בסיפור שנגמר בכך שאמא של תום מתחתנת עם יהושע ותום לומד לקבל אותו כאביו החדש. בסוף כל סיפור אני תמיד אוהב לוודא את הבנת הנשמע של בנותיי ושאלתי אותן מה הם למדו מהסיפור. נועה טענה שהאמא גירשה את האבא כי הוא רצה ללכת להצגה והאימא העדיפה ללכת להורים שלה, ומאיה גרסה שאמא גירשה את האבא כי יהושע יותר נחמד. נו טוב, בשבילי זה היה מספיק קרוב.
עבר שבוע לא פשוט ונועה שוב חזרה עם ספר מהגן. שראיתי אותו אמרתי לאישתי שמצידי תתגרש ממני אבל אני לא מתכוון לספר לה ולמאיה את הסיפור "לאבא יש חבר חדש".