רגע מכונן

בכל יום הולדת אני נוהג לשבת עם עצמי כשעה ולהיזכר בכל מני אירועים שקרו לי מאז שנולדתי. השנה הזיכרון שלי התמקד באירוע שאם היה מופיע במדורי הספורט בעיתונות הייתה הכותרת שלו "ההחמצה הגדולה". זה קרה בחורף 1985 בעת משחק של נבחרת בית ספר בכדורגל, אבל לפני תיאור המקרה, טיפה רקע היסטורי.

בחורף 1985 שמו של הבית ספר בו למדתי היה Southwest High, ומיקומו הגיאוגרפי היה בעיר פורט וורת' אשר במדינה טקסס שבארצות הברית של אמריקה. הכדורגל, שכה משמעותי ברוב חלקי העולם, היה אז (והאמת שגם היום) מדורג די נמוך ברשימת מקצועות הספורט שנערים אמריקאים בוחרים לשחק בו. במקומות הראשונים ברשימה אפשר למצוא פוטבול אמריקאי, כדורסל, בייסבול ואפילו אתלטיקה קלה. מקצועות שהצלחה בהם יכולה להתבטא גם בהצלחה כספית. אז על בסיס הפתגם המפורסם "עדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות", והעובדה שהגעתי ממדינה שבה כדורגל הוא הספורט המועדף, היה לי יתרון מקדים אצל המאמן.

המאמן היה טקסני ענק שלא הפסיק ללעוס טבק וכל יריקה שלו היה שוות ערך לפיגוע ביולוגי. אימון נבחרת הכדורגל היה המקצוע השני שלו שכן הוא היה מאמן ההגנה של נבחרת הפוטבול האמריקאי של בית ספר. הוא התלהב מהזר, אני, שהגיע לקבוצה שלו ובמשחק הראשון של הנבחרת העלה אותי כחלוץ לקראת סוף המשחק כשהתוצאה הייתה 0-0. קיבלתי את הכדור באמצע המגרש, עברתי שחקן אחד, וכשהגעתי לרחבת ה 16 הוכשלתי ונשרקה לטובתנו בעיטת פנדל. את הפנדל בעט בהצלחה שחקן אחר ונבחרת ניצחה.
מעודד מהופעת הבכורה המוצלחת שלי, הכניס אותי המאמן במשחק השני למגרש עשר דקות לפני סיום המחצית הראשונה. מסרתי כמה מסירות, בעטתי פעם אחת לשער ודקה לסיום המחצית, בזמן התקפה מתפרצת, הרים שחקן מהקבוצה כדור לשער מצד ימין, הכדור עבר את השוער, ואני שעמדתי על קו השער הייתי רק צריך לנגוע נגיעה קלה בכדור והוא היה נכנס. אבל פספסתי וצעקת אכזבה גדולה נשמעה מכיוון הספסל.

הייתה לי סיבה טובה לפספוס והסיבה היא 3. 3 היה המספר של המשקפיים ששבועיים אחרי זה קיבלתי. במשך כמעט שנתיים הסתובבתי בלי לראות יותר מדי טוב לטווחים שמעל 10 מטר, פשוט לא רציתי להרכיב משקפיים. במחצית ניגש אלי המאמן ואמר לי במבטא טקסני כבד – "היית צריך להבקיע". מאותה נקודה לא העלה אותי המאמן למגרש אלא במקרים שבו הובלנו 6-0 או הובסנו 0-6.
יצא לי כמה פעמים לחשוב איך החיים שלי היו נראים אילו הייתי מבקיע. האם הייתי נהפך לכוכב הנבחרת ולמקובל חברתית? האם אחת המעודדות הייתה יוצאת איתי? האם אחרי סיום הלימודים הייתי מקבל מלגה מאוניברסיטה יוקרתית לבוא ולשחק אצלם? והאם היום הייתי פרשן כדורגל באחת מרשתות הטלוויזיה. אני לא יודע מה התשובות, ולמרות שאני מנחש שזה לא היה משנה, עדיין תחושת ההחמצה והכישלון רודפים אותי עד היום.

Soccer-85-86
מצא את הישראלי

יומיים אחרי יום ההולדת שלי נכחתי באליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בירושלים. בני, יחד עם בת זוגו, התחרו מול 15 זוגות נוספים בדרגה שלהם. מהיציע נראה היה שהם רקדו מעולה אבל כשהגיעו התוצאות התברר שעקב טעות קטנה של בני בזמן ריקוד הרומבה, הוא ובת זוגו לא עלו לגמר וסיימו במקום ה 14. רק לשים דברים בפרופורציה מקום 14 בארץ! הפעם היחידה שאני הייתי מקום 14 בארץ הייתה שנולדתי, וכאשר שלוש עשרה ילדים נולדו אחרי והייתי הילד ה 14 הכי צעיר במדינה.

בערב לפני השינה ביקש ממני נדב להיות איתו בחדר. בניגוד לפעמים קודמות הפעם הוא היה מאד שקט ומרוכז בעצמו.
"על מה אתה חושב?", שאלתי אותו.
"על הטעות הדבילית שלי בריקוד", השיב בעצב, "אם לא הייתי עושה אותה היינו עולים לגמר".
"לא נורא", אמרתי לו, "פעם הבאה ואל תשכח שאתם מקום 14 בארץ".
לא נראה כי דברי עודדו אותו והוא נראה כמשחזר את הריקוד שוב ושוב בראשו כמו שאני משחזר את אותה החמצה אומללה.
הבנתי שאני צריך למצוא דרך נוספת לשפר את מצב רוחו אז סיפרתי לו את סיפור ההחמצה שלי ועל עוד 9 כישלונות נוספים שקרו לי בחיים ואיך התגברתי עליהם. הילד שכבר מתחיל להבין שאני לא האבא מהשיר "לאבא שלי יש סולם", הסתכל עלי המום בעיניים הגדולות והירוקות שלו ואמר: "אבא, בתחרות הבאה אני רוצה שאימא תלווה אותי".
יופי, עכשיו יש לי עוד רגע של כשלון להיזכר בו בימי ההולדת הבאים שלי.

שלושה שבועות של סירחון חושים

מה משותף לחיסול בת"א, שביתת רופאים, משלוח ספינת קרב אירנית לחופי ארה"ב, בחורה בשם אתי שהשילה 50 ק"ג בשנתיים ויומן שכתבתי בזמן שאשתי הייתה במסע עסקים של 21 יום בארה"ב? כולם היו נושא לכתבות שהופיעו בעמוד הראשון של YNet.
כמו שאתם מבינים הלינק הוא לכתבה שלי – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4478971,00.html

ynet

האב ועונשו

פעם ראשונה ששמעתי על שבעת החטאים החמורים על פי הנצרות, הייתה כאשר ראיתי את הסרט המעולה "שבעה חטאים" שנקרא באנגלית "Se7en". הסרט עוקב אחרי שני חוקרי משטרה שמחפשים רוצח אכזרי שפועל על פי אותם שבעה חטאים. העונש על אותם חטאים הוא מות הנפש והם גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים.
זהו סרט אפל עם סיום מאד לא הוליוודי ואולי בגלל זה יוצא לי לחשוב עליו, יותר נכון על שבעת החטאים, מדי פעם. בגרגרנות אני נזכר כל פעם שאני מגיע לחתונות שבהן מפציצים אותי באוכל, בחמדנות אני נזכר כשאני קורא על חברה שבו זמנית גם מחלקת דיבידנדים וגם מבקשת דחייה בתשלום חובות, ועצלות אני חווה באחת הכיתות של הילדות שלי בה 90% מההורים אף פעם לא מתנדבים לעזור.
אבל יש דבר אחד שמשלב את כל שבעת החטאים בחיי היום-יום. אני לא מתכוון לתוכניות ריאליטי אני מדבר על אבהות.

גרגרנות
– הסיבה שאבות משמינים היא שרוב הילדים לא גומרים מהצלחת ובגלל שאסור לזרוק אוכל מי שמחסל את מה שנשאר זה האבא.
חמדנות – ילדים זאת הוצאה כספית אדירה שהתשואה עליה היא מסוכנת כמו מניה של חברת נדל"ן. לכן האבא בונה על זה שהילד או הילדה ימצאו בן/בת זוג עשירים ויעזבו את הבית כמה שיותר מהר.
כעס
– לא סתם משפט ההפחדה המפורסם ביותר בעולם הוא "חכה שאני אספר לאבא שלך מה עשית!". אבות מומחים בהתעצבן ולצעוק על הילדים שלהם.
עצלנות – ילדים, במיוחד ילדים קטנים, צריכים המון תשומת לב והבעיה שהם מאד משעממים. למי יש כוח לשחק איתם? לכן הפעילות החביבה על אבות זה לשכב על הספה ולתת לילדים לצפות באיזה מסך דלוק תוך כדי אכילת קורנפלקס.
גאווה – בן או בת מוצלחים זה נשק טוב בקרב התרנגולים שנערך בין גברים כל פעם שהם נפגשים. התשובה המנצחת למשפט "אני ראש צוות בלה, בלה, בלה בחברת לופט גישפט" היא "יפה, אבל הילד שלי התקבל לחוג מחוננים" שאומרת בסאב-טקסט "אין על הגנים שלי".
קנאה
– כמו גאווה אבל הפוך.
תאוות בשרים – אם בישיבת הורים יש רוב לאבות, הסיבה היחידה היא או שהמורה/גננת/עוזרת או ששאר האמהות פשוט נראות טוב.

אל מול שבעת החטאים מוגדרים בנצרות הקתולית שבע מעלות טובות: טהרה מול חטא תאוות הבשרים, איפוק מול חטא הגרגרנות, צדקה מול חטא החמדנות, חריצות מול חטא העצלות, סלחנות מול חטא הקנאה, אדיבות מול חטא הכעס וענווה מול חטא הגאווה. או במילים אחרות אימהות מול אבהות. מזה נובעת המסקנה המתבקשת שאימא (או יותר נכון אישה) זה העונש (מות הנפש) של האבא.

ספרות זולה

(הטור זה נכתב לפני כמעט 8 שנים)

אחד הדברים הטובים בגן של הילדות שלי הוא שכל יום שישי הן הולכות לספריה המקומית ומחליפות ספר. חוץ מהעובדה שלי זה יותר מעניין להקריא להן ספר חדש, זה גם הרבה יותר זול מאשר לקנות את אותם הספרים.
ביום שישי לפני שבועיים נסעה אישתי לאסוף את הילדות מהגן, וכשחזרה ראיתי שהיא מחייכת לעצמה, "אתה לא תאמין איזה ספר נועה בחרה! אני אתן לך 100 ניסיונות ולא תצליח לנחש". עוד לא הספקתי לנסות אפילו פעם אחת ומול עיני התנוסס הספר "לאמא יש חבר חדש".

MotherHasANewBoyFriend
אני מקווה שלפחות הוא עובד בהי-טק ולא באיזה עיתון

על הכריכה של הספר מסופר כי זהו סיפור המשך לספר "זה קרה פתאום בבית של תום". המחברת, ילידת תל-אביב (עיר הגירושים של ישראל), בוגרת פסיכולוגיה התפתחותית וספרות ילדים, תחום התמחותה המיוחד הוא חינוך בשיטת מונטסורי (עוד פטנט לסחוט כסף מההורים), אותו למדה ובו עסקה בקליפורניה (ארץ הגירושים של אמריקה).
"אני לא מתכוון להקריא את זה לבנות", הייתה תגובתי הראשונה.
"אתה זה תמיד שמתלונן שספרי הילדים הם לא מספיק מציאותיים, אז הינה לך ספר שמתעסק בחיים האמיתיים", ענתה לי אשתי.
"כן, אבל זה רק יבלבל אותן. הרי לנו יש נישואים מאושרים!", ניסיתי לדחות את רוע הגזרה.
"נכון וזאת בתנאי שלא תשכח שוב את יום ההולדת שלי, אבל הן תפגושנה ילדים עם הורים גרושים אז כדאי שיבינו את הסיטואציה החברתית הזאת", השיבה אישתי.
נכנעתי למה שנראה לי כטיעון הגיוני, ובערב בשעה היעודה התייצבתי מלא חששות ובידי הספר המדובר. הסיפור מסופר דרך עיניו של תום, ילד בן שש שגר בתל אביב, שאמו הגרושה, שאני חייב לציין ניראת מאד טוב, יוצאת עם גבר בשם יהושע, ואביו הביולוגי גר ברמת השרון עם אישתו החדשה רותי. כבר אחרי חמישה דפים ראיתי שנועה ומאיה עושות פרצופים של חוסר הבנה מוחלט. הפרצוף שלהם הזכיר לי את הפעם בכיתה ז' שבה לראשונה בחיי פגשתי ילד שהוריו גרושים.
"מה קרה מאיה? מה את לא מבינה?", תהיתי.
"מי זה יהושע?", שאלה מאיה, "אבא של תום?"
"לא", עניתי, "אבא של תום כבר לא גר איתו ועם אמא של תום".
"למה?", שאלה נועה.
"את יודעת שלפעמים אבא ואמא רבים, אבל בניגוד לנו שאנחנו תמיד משלימים, הם לא השלימו והחליטו להתגרש שזה אומר שהם לא גרים יותר ביחד", השבתי.
"למה אתה ואמא רבים?", תהתה מאיה.
"בגלל שאני צודק ואמא טועה", ניצלתי את הרגע לגייס כוחות למחנה שלי.
המשכתי בסיפור שנגמר בכך שאמא של תום מתחתנת עם יהושע ותום לומד לקבל אותו כאביו החדש. בסוף כל סיפור אני תמיד אוהב לוודא את הבנת הנשמע של בנותיי ושאלתי אותן מה הם למדו מהסיפור. נועה טענה שהאמא גירשה את האבא כי הוא רצה ללכת להצגה והאימא העדיפה ללכת להורים שלה, ומאיה גרסה שאמא גירשה את האבא כי יהושע יותר נחמד. נו טוב, בשבילי זה היה מספיק קרוב.
עבר שבוע לא פשוט ונועה שוב חזרה עם ספר מהגן. שראיתי אותו אמרתי לאישתי שמצידי תתגרש ממני אבל אני לא מתכוון לספר לה ולמאיה את הסיפור "לאבא יש חבר חדש".

תמונות עם תובנות

הבנות שלי עושות עבודת שורשים ואני גיליתי שאני שורש. בניגוד אלי שבעבודת השורשים שלי עשיתי עץ משפחה שהגיע עד לסבא וסבתא שלי הן בדרך לגלות האם יש לנו קשר לשלמה המלך. כחלק מהעבודה שלהן נדרשתי לספק תמונות ילדות דבר שגרם לי לכתת את רגלי למחסן ולחפש את אלבומי התמונות שלי. אחרי שמצאתי אותם מתחבאים מאחורי מחשב ה Apple IIe הישן והטוב שלי ישבתי והתבוננתי בהם. עברתי דף דף, תמונה תמונה ובעודי נדהם בשנית כמה נדב בני דומה לי הגעתי לעשר תובנות שלא קשורות לכלום.

1. עד גיל 10 יש לי כ 500 תמונות. אתמול בערב הבנות שלי צילמו עם הטלפון שלהן כ 50 תמונות. התמונות שלי שרדו, מעניין מה יקרה עם IMG_9384.JPG עוד 40 שנה. 

מעניין אם יתפוס הסיפור הזה עם העז
מעניין אם יתפוס הסיפור הזה עם העז.

2. רכבת ישראל השתפרה פלאים בארבעים השנים האחרונות. אני עדיין זוכר שאסור היה לחרבן בשירותים בזמן שהרכבת עמדה בתחנה.

רכבת לילה לקהיר? נראה אם זה יגיע לתל-אביב.
רכבת לילה לקהיר? נראה אם זה יגיע לתל-אביב.

3. בכל שנות הלימודים שלי הייתי בכיתות של 40 תלמידים והמורים הצליחו ללמד ואנחנו הצלחנו ללמוד. משמעת – זה כל הסיפור.

3
איפה הילד?

4. כמו כל דבר בחיים גם אופנות זה דבר מחזורי. פעם כולם שמו טפטים על הקיר. אחרי זה כולם הורידו. היום זה שוב חזר אבל לפחות לא מכוער כמו פעם.

4
הלוואי ויום אחד יהיה לי בלוג מצליח!

5. משרד התחבורה שוקל להגדיל את מספר הספרות במספרי הרישוי מ 7 ל 8. פעם זה היה 6 וגם אז היו פקקים.

5
איזה כיף עוד חודש מסתיימת לי השלילה!

6. הזיכרון האנושי הוא דבר מדהים. ממלחמת יום הכיפורים אני זוכר שאבא נסע, שצבעו את הפנסים של המכוניות בצהוב, שירדנו למקלט וכשאבא חזר הוא הביא לי לגו. מעניין מה יזכרו הילדים שלי ממלחמת לבנון השנייה.

אולי אני אמציא אפליקציה שאומרת לנהגים איפה יש פקק?

7. מהיום אני מצלם יותר מקומות מאשר אנשים. יותר מעניין לראות איך מקום השתנה מאשר איך אנשים השתנו.

נראה לכם שחיזבאללה יירה לפה טילים.
נראה לכם שחיזבאללה יירה לפה טילים?

8. לכל אחד ואחת יש סוד אפל בעברם.

8
אני כל כך מקווה שהנשף יגמר עד חצות!

9. היה הרבה יותר מה לראות כשהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה. איכות זאת לא מילה גסה.

אתה רציני! "רגע" זאת בת?
אתה רציני! "רגע" זאת בת?

10. לא מעט אנשים בתמונות כבר לא חיים היום. החיים קצרים אז כדאי לנצל את הזמן.

ללא מילים.
ללא מילים.

הימור מסוכן

מעולם לא שיחקתי פוקר. מעולם לא החזקתי ביד קבוצת קלפים בידיעה שההבדל בין מה שיש לי למה שיש ליריב שלי הוא גם ההבדל בין רווח להפסד גדול. זה היה נכון עד לפני שבוע, שהיריב שעמד מולי היה לא אחר מאשר נדב, הבן שלי.
כשהגעתי כהרגלי לצהרון כדי לקחת אותו הביתה הוא ישב על הנדנדה.
"יאללה בוא!", אמרתי.
"עוד כמה דקות", ביקש הילד.
"יש לך טוסיק לבן וחמוד", המשכתי בצחוק, "אם אתה לא רוצה שהוא יהיה אדום, קום ובוא לאוטו".
"הי!", אמר נדב בקול המצחיק שלו, קם ושם את שני ידיו על הישבן.
בצד עמדה אימא של החבר הכי טוב של נדב וכתגובה לחילופי הדברים פנתה לנדב ואמרה לו בצחוק שאם אבא שלו יתעלל בו הוא תמיד מוזמן לבוא לגור אצלם.
"אני אחשוב על זה", אמר הילד והלך לקחת את תיק בית הספר שלו.
בדרך למכונית חשבתי על מה שקרה והחלטתי לבחון אותו.
"תקשיב נדב, אם אתה רוצה לעזוב אותנו למשפחה אחרת, אני אהיה מאד עצוב כי אני מאד אוהב אותך אבל אני לא אעצור בעדך. רק תזכור שזה אומר ניתוק מוחלט ממני, מאימא שלך, מהאחיות שלך, מהכלב שלך ומהסבים והסבתות".
"אני אתן לך תשובה מחר בבוקר", השיב ונכנס לאוטו.
בערב חזרתי מפגישה ואשתי קידמה את פני בצורה שבדרך כלל היא מקדמת את פני.
"אתה דביל", היא אמרה לי כשנכנסתי, "הילד לא הצליח להירדם וגם היו לו דמעות בעיניים כי הוא לא הצליח להחליט מה לעשות".
"אני שמח! זה לא רק שיעור טוב לחיים אבל גם יחזק אותנו כמשפחה. יש לך ספקות שהוא ירצה לעזוב אותנו?", שאלתי.
"אתה דביל", היא שוב אמרה והלכה לישון.
נשארתי לשבת בסלון וחשש נתגנב אל לבי. ההכרות בת תשע השנים שיש לי עם הילד לימדה אותי שלמרות שהוא חמוד, חכם, מוכשר, יפה ודומה לי הוא גם אופורטוניסט שיזרוק אותי לבית אבות ברגע שיוכל. ממש נבהלתי כי הבנתי שהקלפים ביד שלי לא כך כך טובים כמו שחשבתי.
בבוקר קרא לי נדב לחדרו ולתדהמתי הצביע על המזוודה הקטנה ששוכנת על ארון הבגדים שלו ואמר "החלטתי לעזוב. בוא תעזור לי לארוז".
רעדתי. ההימור שלי כשל. נשמתי עמוקות ואמרתי לו שנעשה את זה אחרי בית ספר אבל שיזכור שאצל המשפחה שהוא עובר אליה אין טלוויזיה. המבט שלו השתנה והוא ביקש לחשוב על זה שוב.
כעבור שמונה שעות שבאתי לקחת אותו אולי בפעם האחרונה מהצהרון הוא הודיע כי החליט להישאר בגלל האימא שלו, האחיות שלו, הכלב שלו והסבים והסבתות. למרות ששמי לא הוזכר נרגעתי כי ממש פחדתי ממה שתעשה לי אשתי.
בערב לפני שהלך לישון הוריד נדב את הנעליים שלו ושוב גילנו כולנו, יחד עם פיקוד העורף, שהוא ממשיך עם התחביב שלו לא להחליף גרביים למשך זמן לא הגיוני. מיד הרמתי טלפון למשפחה הכמעט מאמצת וביקשתי שיבואו לקחת אותו ושיביאו גם גרבים חדשות.

אוף! מתי כבר יגיע המטפל הפיליפיני שלו?
אוף! מתי כבר יגיע המטפל הפיליפיני שלו?