(סיפור שסיפרתי לפני כמה שנים ביום המשפחה)

בשנת 1949 ניצבו זוג הורים בפני דילמה. היה ברשותם סכום כסף שבו יכלו לרכוש דונם של אדמה חולית בעמק זבולון בישוב קטן בשם קרית ביאליק, אך באותו הזמן רצה בנם הבכור בן השבע ללמוד לנגן באקורדיון. ההורים התלבטו קשות בשאלה מה לעשות. האם לקנות לבנם המוכשר אקורדיון או דונם במדינת ישראל הצעירה. לבסוף החליטו להשקיע בעולל הצעיר שכעבור זמן לא רב זנח את לימודי האקורדיון לטובת משחקי כדורגל בשכונה. רצה הגורל וכעבור עשרים ואחד שנה מצא עצמו האקורדיון בקרית ביאליק בדירה שקנה הילד שעכשיו היה כבר איש משפחה. קרית ביאליק של 1970 הייתה שונה מאד מהאדמה החולית של שנת 1949, שווי דונם של אדמה היה "טיפה" יותר ממחיר אקורדיון.
אם חשבתם שפה נגמרו תלאותיו של הילד טעיתם. פעם בשנה כשהיה רואה בנו הבכור של הילד את האקורדיון שוכב לו בקופסת ענק באחד הארונות היה מבקש ממנו לנגן. הילד, שכבר עבר את גיל ה 30, נאלץ היה להיזכר במעט השיעורים שלמד ולעשות כושר ע"י ניגון באקורדיון הכבד. אבל זה לא הנורא מכל. בחנוכה 1977 בזמן שלמד בנו של הילד בכיתה ב' שאלה המורה מי מבין ההורים יודע לנגן ויכול לעזור במסיבת החנוכה. בנו של הילד מיד נידב את אביו דבר שגם לו לבלות כמה ערבים באימוני נגינה אינטנסיביים ע"מ לא להביך את בנו הקטן. אני מאמין שיש לכם ניחוש טוב מי האנשים מאחורי הסיפור הקפקאי הזה אך לטובת ילדי ישראל שלא מצטיינים בהבנת הנקרא אגלה כי הילד הוא אבי ובנו הוא אני.
פה יכול היה להיגמר הסיפור ועדיין להיחשב כמעניין אך הפואנטה עוד לא הגיעה כי בשנת 1980 ניצב הילד (אבי) ואשתו (אמי) בפני דילמה. היה ברשותם סכום כסף שבו יכלו לקנות מניות של חברה מתפתחת בשם "טבע". אך באותו הזמן רצה בנם הבכור בן האחד עשרה (אני) ללמוד לנגן באורגן. האורגן נקנה, המניה זינקה, האורגן ננטש, המניה המשיכה לעלות וכעבור תשע עשרה שנים מצא את עצמו האורגן במחסן בזכרון יעקב, בבית שיכל בקלות היה להיקנות בעזרת הרווח מאותה מניה.
הטלנובלה אינה נגמרת פה כי ילדיו של הבן של הילד (קרי הילדים שלי), גילו לפני שנה את האורגן וביקשו ממני להכניס אותו הביתה ולנגן להם. דבר שגרם השנה למאיה, תלמידת כיתה ב', לנדב אותי בתור הורה שינגן לפני כולם במסיבת חנוכה הכיתתית. אך שלא כמו אבי הצלחתי לשבור את הקללה להתחמק מהמשימה הבלתי אפשרית הזאת ועכשיו אני מוכן לשלב הבא שבו אחד הילדים שלי יבקש לנגן. זה יהיה הסימן שלי לקחת את הכסף ולחפש אפיק השקעה מבטיח.

---

(עדכון – למרות מה שנכתב בסוף מאז שסופר הסיפור נרכש חליל צד לנועה, הבת הבכורה, אך לא כמוני או כמו אבי היא מתמידה ואף מצליחה בנגינה)

---

מבחינתי הדבר שקובע האם טיול יהיה מוצלח זה לא ה"מה" אלא ה"איך".
רוב התיירים, ואני בתוכם, מחליטים מה הולכים לראות ולעשות בטיול באותה הדרך. הולכים לאתר (כמו TripAdvisor) ומחפשים את הרשימה שמתחילה ב "10 דברים שחייבים לראות ולעשות ב…".
בפריז כולם ילכו לראות את מגדל אייפל, בניו-יורק את פסל החירות, בירושלים את העיר העתיקה, בבייג'ינג את החומה הסינית ובטנריף את הר טיידה. ולכן ההבדל בין מי שיהנה בזמן שהוא ומשפחתו הולכים במסלול שלושת האגמים באנדורה לבין מי שיסבול זה התכנון החכם והביצוע המדויק.
בין ה 30 ליולי ל 24 לאוגוסט טיילנו אני ומשפחתי בספרד, אנדורה והאיים הקנריים. היו ימים טובים בטיול (לשמחתי רובם) והיו גם ימים קשים. כשחזרנו החלטתי לשבת ולסכם את הטיול גם כדי שאני אפיק לקחים וגם שאם אתם תרצו לעשות משהו דומה תוכלו ללמוד מהנסיון שלנו.

ברצלונה – קוסטה דורדה

אנדורה

האיים הקנריים

מפה של כל המקומות בטיול: https://goo.gl/SqrVHz

מי אנחנו: ניר (46), נעמה (44), נועה (14), מאיה (14), נדב (11)
אוהבים: טיולים בטבע, פארקי שעשועים ופארקי מים, גיוון בפעילויות.
פחות אוהבים: טיולי בטן גב, עיירות ציוריות.
אוכל: להכין לבד, מסעדה פעם ביום (לא אניני טעם)

לינקים לסיכומים ולקחים לפי איזורים:

30/7/15 – 31/7/15 – ברצלונה
1/8/15   – 5/8/15   – אנדורה
6/8/15   – 8/8/15   – קוסטה דורדה (ספרד)
9/8/15   – 15/8/15 – טנריף
16/8/15 – 18/8/15 – לנזרוטה
19/8/15 – 23/8/15 – גראן קנריה

סיכום ולקחים כללים:

1) תקשורת סלולרית – התוכנית של גולן טלקום "הכל כלול" הוכיחה את עצמה. הכי חשוב היה האינטרנט הזמין והמהיר. (חשוב לדעת שהתוכנית לא כוללת את אנדורה)
2) טיול זה זמן מעולה ללמד את הילדים להשתמש ב GPS, לנווט עם מפה ולתכנן.
3) כל פעם שעברנו מקום ובמיוחד בסיום ישבנו והעלנו לקחים מה היה טוב, מה לא היה טוב ואיך אפשר לשפר.
4) מי שלא רוצה לעמוד בתור צריך להגיע מוקדם לאטרקציות, זה אומר לקום מוקדם.
5) הזמנת מלונות – הרוב נעשה דרך Booking.com
6) התחלנו להזמין את הטיסות והמלונות ארבע חודשים לפני הטיול, שזה טיפה מאוחר מדי.

רוצים לשאול שאלה? לא להתבייש! כתובת המייל שלי היא nirkatz3@gmail.com

כתבה מעניינת על החופשה המושלמת – http://www.haaretz.co.il/gallery/trip/1.2732185

וככה לפעמים הרגישה החופשה שלנו:

בתחילת השנה, עקב בעיות משפחתיות, התפטרה עוזרת הבית שלנו. היא עבדה אצלנו קרוב לארבע-עשרה שנה וסמכנו עליה בעיניים עצומות. העלות החודשית של העסקה שלה הייתה 1300 ₪ שזה כלל חוץ מהמשכורת גם ביטוח לאומי, פנסיה, פיצויי פיטורים, חופשות ודמי הבראה. בחישוב שנתי מדובר ב 15600 ₪.
התגובה הראשונית להתפטרות הייתה לחפש עוזרת בית אחרת אבל כשהבטתי סביב שמתי לב כמה הילדים גדלו מאז שהעוזרת החלה לעבוד אצלנו. התאומות עוד מעט בנות חמש עשרה ולפי החוק אפילו כבר מותר להן לעבוד בחופשות רשמיות והילד בן אחד עשרה וחזק כמו שור.
אחרי התייעצות עם האישה זימנתי כינוס משפחתי והודעתי לילדים שאני ואימא שלהם החלטנו שמהיום אנחנו בתור משפחה ננקה את הבית. כפי שאתם יכולים לנחש תגובת הילדים לא הייתה בסגנון "יש! איזה כיף זה מה שתמיד רצינו שיקרה!", אלא יותר בסגנון "איפה אפשר למצוא את מספר הטלפון של יצחק קדמן מהמועצה הלאומית לשלום הילד?".
האמת שאני יכול להבין אותם. גם אני שונא את עבודות הבית. החיים הקצרים ועדיף לנצל אותם לעשות דברים אחרים מאשר שטיפת כלים או ניקוי שירותים. חוץ מזה אם הבוס שלי בעבודה היה מודיע לי יום אחד שמהיום אני צריך לעבוד יותר שעות אבל לא תהיה שום תוספת לשכר הייתי מתעצבן. כדי להקטין את ההתנגדות שלהם למהלך ולתת להם תמריץ חיובי הודעתי שכל הכסף שנחסוך, כל ה 1300 ₪, יתווסף לתקציב הנופש המשפחתי אבל לא לדמי הכיס כפי שהציע הילד.
להפתעתם של הילדים, שחשבו שההחלטה לא תמומש, ביום שישי שאחרי אותה ישיבה משפחתית הם מצאו על המקרר דף עם רשימת משימות. בגדול כל ילד קיבל לנקות ולסדר את החדר שלו פלוס עוד שתי מטלות משפחתיות (ניקוי שירותים, ריקון פחים, שטיפת המרפסת וכדומה). למי שתהה אני אחראי על המטבח וסידור הסלון, אשתי על שטיפת הרצפה וחדר השינה שלנו.
בכדי לוודא שרמת הניקיון לא תפגע אנושות עקב המהלך הזה, כאשר כל צאצא מודיע שסיים את עבודתו הוא נאלץ לעבור מסדר אבא, כמובן בלי צורך לעמוד בדום עם כומתה על הראש, ולתקן רג'קטים שאני מגלה.
כבר חצי שנה שאנחנו בלי עוזרת בית וכל יום חמישי או שישי מנקים את הבית, וזה לוקח לנו כשעה וחצי. רמת ההתלהבות של הילדים לא השתפרה והפרצופים שאני מקבל אחרי שהם רואים את דף המשימות הם כאילו אני שולח אותם לעבדות במכרות הפחם באנגליה של המאה השמונה עשר. אבל אני מאמין שכל זה ישתנה באוגוסט, שבזמן שהם ישכשכו את הרגליים שלהם במימי האוקיאנוס האטלנטי באחד מהאיים הקנריים, בזמן שאני אסביר להם שזה מומן ברובו מההשתתפות שלהם בניקיון הבית.

---

פרסומת – מלונות ב Los Cristianos שבאי טנריף אפשר להזמין ב Booking.com

---

 

אני כמעט בטוח שהיו למעלה מאלף כסאות עץ מתקפלים בקולנוע סביון שבקרית ביאליק. הקולנוע הענק נהרס לפני שני עשורים לטובת בנייני מגורים אחרי שהפסיד ל"רב-קולנועים" שהכילו גם מספר אולמות קטנים יותר וגם חניה מסודרת.
מחוץ לכניסה של הקולנוע, כמה מטרים מהקופה, עמד ארון דו צדדי שדפנותיו היו מזכוכית ובתוכו נתלו בצד אחד תמונות מהסרט שמוקרן כרגע ובצד השני תמונות מהסרט שיוקרן בקרוב. בתור ילד הייתי מסוגל להתבונן דקות ארוכות בכל תמונה ולנסות לדמיין את הסרט אם עדיין לא ראיתי אותו או להתענג שוב אם התמזל מזלי וכן ראיתיו. התמונות הללו היו הקדימונים (הטריילרים) של אז ונזכרתי בהן כשקיבלתי הזמנה זוגית לראות את הסרט "טד 2".

את הקדימון של "טד 2" ראיתי ביו-טוב לפחות עשרים פעמים. באנגלית עם ובלי כתוביות בעברית ואפילו בדיבוב לגרמנית (למה לגרמנית? סיפור ארוך). אורך הסרט הוא 115 דקות כאשר אורך הקדימון הוא 2:18 דקות שזה יוצא 2% מהסרט. לא סתם 2% מהסרט אלא 2% שמכילים רק קטעים מצחיקים וחשובים, "הקרם דלה קרם". כשחשבתי מה משותף לכל הסרטים שבאמת נהניתי לצפות בהם בשנים האחרונות, המסקנה הייתה שלא ראיתי את הקדימון שלהם. פשוט לא ידעתי מה הולך לקרות, הרשיתי לעצמי להיות לא מוכן, מופתע וזה העצים את ההנאה פי כמה וכמה.
המסקנה הזאת הביאה אותי להחלטה שמעכשיו אני לא רואה יותר קדימונים, לא ביו-טוב (וזה אתגר מאד לא פשוט) ולא בטלוויזיה או בקולנוע (עוצם עיניים עד שזה נגמר). הדבר היחיד שאני מוכן זה לקרוא משפט אחד על מה הנושא של הסרט והאם אנשים שאני סומך עליהם אהבו אותו או לא. אני בטוח שזה יגדיל את ההנאה שלי מסרטים, אפילו יותר מעובדה שלפעמים אני מקבל כרטיסים בחינם.

אז לסיום הנה אלגוריתם פשוט שיענה לכם על השאלה האם כדאי לכם ללכת לראות את הסרט "טד 2":
1. אם אהבתם את "טד 1" – כן רוצו!
2. אם לא אהבתם את "טד 1" – לא
3. אם לא ראיתם את "טד 1" הוא מוקרן בערוצי הסרטים, תראו אותו וחזרו לנקודה 1.

אם כן החלטתם לראות את הסרט אז אל תראו את הקדימון שלו, וכמו כן לפני שאתם הולכים תקראו טיפה על טום בראדי הקוורטרבק של הניו-אינגלנד פטריוטס. זה יעזור לכם להבין את אחת הבדיחות הכי טובות בסרט.

---

מומלץ – טור (עם תמונות) על בתי הקולנוע הישנים בקריות
פרסומת – בובה של טד באלי אקספרס

---

מאז שנכשלתי בבדיקת עיניים לפני למעלה משלושים שנה, בממוצע פעם בשנה וחצי נשברים לי משקפיי הראיה שלי. בצעירותי זה היה לרוב בזמן משחק כדורסל, לאחר מכן בגלל הילדים וכיום זה בעיקר בגלל שאני נרדם איתם על הספה. מכיוון שבלי משקפיים אני כמעט חסר אונים, יש לי תמיד משקפיים ספייר וכל חודש אני שם בצד 100 ₪ לצורך הקנייה הבלתי נמנעת של הזוג החדש במקום זה שישבר.
האירוע שגרם לי לאמץ את שתי ההחלטות הללו קרה לפני שמונה עשרה שנה, בו נאלצתי לקחת יום וחצי חופש מהעבודה כדי להחליף את זוג המשקפיים היחיד שלי שנמחץ תחת ישבני הגדול.
באותו יום חופש כפוי בו הגעתי לחנות המשקפיים, הכי קרובה שאפשר היה להגיע אליה ברגל, התקיים בה מבצע "קנה שני זוגות משקפיים קבל זוג שלישי חינם". לשמחתי החנות אפשרה שהזוג השלישי יהיה משקפי שמש אופטיים, אבל כפי שאתם יכולים לנחש אפשריות הבחירה של סוגי המסגרות הייתה מאד מצומצמת וזאת המסגרת שנבחרה.

למי שתוהה זאת תמונה עדכנית. בניגוד למשקפי הראיה הרגילים שלי בעלי תוחלת החיים של שנה וחצי, המשקפיים האלו שרדו בשלמותם. הסיבה לכך שזוג המשקפיים הזה הצליח להביס את כל הסטטיסטיקות היא כי את רוב זמנו הוא מבלה בתוך קופסא סגורה במכונית שלי וגם במשך קרוב לשלוש שנים הוא התחבא בתוך אחת המגירות בחדר העבודה שלי.
מאז הפעם הראשונה שהרכבתי את משקפי השמש על אפי מעולם לא קיבלתי מחמאה על המראה שלהם. כבר אז, לפני שמונה עשרה שנה, הם לא היו אופנתיות ו"חוסר ההתאמה" שלהם רק הלך והתגבר במהלך השנים. אבל אני, שרגיש מאד לקרני השמש, התעלמתי מהתגובה של הסביבה ונהניתי מההגנה הטובה שקיבלו עיניי.
כך זה היה עד לפני שבועיים כאשר בזמן טיול בנחל הקיבוצים ניגש אלי מישהו בהתלהבות ושאל אותי איפה אפשר לקנות משקפי שמש מגניבים כמו שיש לי. צחקתי ואמרתי לו שכל מה שהוא צריך זאת מכונת זמן אבל כשחזרתי הביתה והסתכלתי על הפרסומות של משקפי השמש התברר לי שמבלי שאשים לב המשקפיים שלי חזרו לאופנה.

חוץ להרגיש מעודכן ובעניינים, עכשיו יש לי גם את הטיעון המושלם כל פעם שאשתי מתעצבנת על הבגדים הישנים שאני לובש ועל זה שאנחנו לא מחליפים את הריהוט בבית. זה פשוט רק שאלה של זמן עד שזה שוב יהיה במודה.

האם יש קשר בין עולם הסטנד-אפ לעולם ההנדסה? האם יש יתרון כלשהוא למהנדס שרוצה להיות סטנדאפיסט? על שתי השאלות הללו עניתי בהרצאה שנתתי בכנס רברסים שנערך בטכניון ב 11 ו12 למרץ 2015. מקווה שתהנו.