הנאום של מייקל ג'ורדן – לנצחון יש מחיר


אם אתם אוהבים כדורסל, אם הייתם מודעים לעצמכם בשנות ה 90 או אם אתם רוצים לראות מה המשמעות של תחרות אמיתית, אני מאד ממליץ לכם לראות את הסדרה התיעודית "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון". סדרה תיעודית (10 פרקים של שעה) שסוקרת את הקריירה של מייקל ג'ורדן וה"שיקגו בולס" של שנות ה-90, ומשולבת בצילומים שטרם שודרו מהעונה של 1997-98. אחרי צפייה בסדרה (פעמיים), הרגע שהכי נחקק אצלי מופיע בסוף הפרק השביעי, כשמייקל נשאל על המוניטין שלו כאיש לא נחמד.

המראיין:

מייקל:

קריין:

מייקל:

מפסיק את הראיון עם דמעות בעיניים.
אם אתם רוצים לקרוא עוד על עלילות מייקל ג'ורדן אני ממליץ על הספר "The Jordan Rules", שמספר על הזכייה הראשונה של השיקאגו בולס באליפות בעונת 91-92.

ניגוב


דבר ראשון שאני אקנה אחרי שהכל ירגע זה בידה.
פעם ראשונה שראיתי בידה היה בסרט צרפתי. לא הבנתי למה יש אסלה מוזרה נוספת ליד האסלה הרגילה. כשהסבירו לי את מטרתה לא הפסקתי לצחוק ושאלתי למה? למה צריך את זה אם יש לנו את ההמצאה המדהימה של הנייר טואלט.
הכל השתנה לפני 4 שנים בעת ביקור בדרום קוריאה. באחד מבתי המלון היה בשירותים בידה משוכלל ביותר שכלל חימום של מושב האסלה, מים חמים, תוכניות השפרצה שונות ויבוש באוויר חם. זאת הייתה חוויה רוחנית ממדרגה ראשונה. מעולם לא יצאתי מהשירותים עם כזה חיוך מאוזן לאוזן.
מאז אותו הטיול כל שנה ביום הולדת שלי רציתי לפנק את עצמי בבידה, וכל שנה השתפנתי או יותר נכון התקמצתי. אבל אז הגיעה הקורונה ואנשים הסתערו על הסופרמרקטים בכדי לקנות נייר טואלט.
ההתנהגות הזאת גרמה לי לרצות להבין את החשיבות הפסיכולוגית של אגירת נייר טואלט בשעות משבר, למה יש מקומות בעולם בהם שולט הבידה ולמה זה לא תפס בארצות הברית. לשמחתי הפודקאסט המעולה "99% בלתי נראה" הוציא פרק בנושא: https://99percentinvisible.org/episode/wipe-out ובפרק הוזכר ספר שנקרא WIPED – The Curious History of Toilet Paper. בגלל שכבר נמאס לי לצפות בתוכניות בנטפליקס קניתי את הספר והוא מומלץ ביותר.
הנה שלוש תובנות מרכזיות שיש לי אחרי שגמרתי לקרוא את הספר (לא בשירותים):
1) אם אתם רוצים לדמיין את העולם שלנו לפני המאה העשרים אל תשכחו לדמיין גם ריח חזק של חרא ושתן בכל מקום.
2) העולם מתחלק לשוטפים ולמנגבים. מבחינה בריאותית השוטפים צודקים!
3) נייר טואלט זה הרס של הסביבה.
בקיצור אם נטפליקס מחפשים את סדרת התעודה הבאה שלהם, שיפסיקו לעשות סרטים על רוצחים מוזרים. "ההיסטוריה של הניגוב" יהיה להיט בינלאומי.

השכלה רדיופונית


לפני חצי שנה יצא לי ולאשתי למלא טופס בו נדרשנו לרשום כמה שנות לימוד יש לנו. אני רשמתי 16 (סיימתי תואר ראשון במדעי המחשב בטכניון) ואשתי רשמה 21 (היא סיימה דוקטורט בריפוי בעיסוק). הסתכלתי את שני המספרים הללו וחשבתי על המשמעות שלהם בחברה שלנו. כמה קל ונוח להשתמש בהם כדי לנסות ולהבין את היכולת והידע שיש לבן אדם שעומד מולך.
אבל למרות שאין לי תואר פורמלי בכלכלה (אין לי אף תעודה ממוסד רשמי), אני מחשיב את עצמי כבעל ידע רחב ועמוק בנושא שאת רובו רכשתי משני מקורות. המקור המשני הוא קריאת ספרים וכתבות בעיתונים כלכליים אבל המקור הראשי הוא האזנה לפודקאסטים.
הסבר קצר למי שלא מכיר, פודקאסט (הֶסְכֵּת בעברית) זאת תוכנית רדיו שמופצת באינטרנט ואפשר להאזין לה בעזרת אפליקציות ייעודיות. אי התלות בתחנות רדיו להפצה של תוכן, והקלות היחסית שבה כל אחד יכול ליצור פודקאסט, פתחה בפני אנשים רבים את הדרך לייצר ולהפיץ תוכניות רדיו בכל נושא אפשרי. בארצות הברית יש פודקאסטים עם קהל מאזינים של מיליוני אנשים.
אני מכור לפודקאסטים. אני מאזין להם כאשר אני נוהג, נוסע ברכבת, בזמן שאני עושה הליכות וכאשר אני מנקה את הבית. אני מעריך שבשבוע ממוצע אני מאזין לכ-4 שעות של תוכן מגוון, 4 כפול 52 זה 208 שעות בשנה, שזה יוצא כמעט תשעה ימים.
אני משתמש באפליקציה מעולה שנקראת Podcast Addict  (יש לי מכשיר אנדרואיד) ואפילו רכשתי את הגרסה הלא חינמית ב $3 למרות שאין בינה לגרסה החינמית שוב הבדל ביכולות (חוץ מהצגת פרסומות)

זאת תמונת מסך שמראה את הפודקאסטים שאני מאזין להם באופן קבוע, וגם "מכריח" את המשפחה שלי להאזין בזמן הנסיעות (דבר שמאד עוזר בשיפור האנגלית).

listOfPodcast

מי הם אותם 14 פודקאסטים?

  1. עושים היסטוריה עם רן לוי – בעולם הפודקאסטים הישראלי רן הוא הכוכב. בכל פרק לוקח רן נושא אחר שקשור במדע וטכנולוגיה, ומצליח להעביר אותו בצורה שכל אחד או אחת יכולים להבין. לפני שנתיים הקים רן חברה שמפיקה פודקאסטים בנושאים מגוונים כמו עסקים, שיווק ותנ"ך. פרק מומלץ: שימור מידע דיגיטלי.
  2. חיות כיס – הדבר הטוב היחיד שיצא מהקמת התאגיד הם הפודקאסטים שלו – https://www.kan.org.il/podcast. בכל פרק יש דיון על כלכלה בצורה שאפשר להבין. פרק מומלץ: איפה הפסיכולוג.
  3. המובן מעליו עם דורון פישלר – עוד פודקאסט מבית היוצר של התאגיד, התעמקות בדברים שכולנו מקבלים כמובן מאליו. מאד אהוב על הילדים שלי. פרק מומלץ: הבננה: הפרי האלוהי.
  4.  Planet Money – הפודקאסט הכי טוב בנושא כלכלה. יוצריו עקבו אחרי יצור חולצה מהמתפרה בבנגלדש עד החנות באמריקה, קנו 100 חביות נפט בכדי להבין את השוק ושיגרו לוויין לחלל. מומלץ להאזין לכל הפרקים (נכון להיום יש 842)
  5. Freakonomics – שילוב מעניין של נושאים כלכליים ופסיכולוגים שגורם לך לחשוב שונה על מה שקורה מסביב. הפרק האחרון עסק בשאלה – האם עסקים ש"תורמים לקהילה" זה דבר חיובי או שזה יכול לגרום גם לתופעות שליליות? (אני תורם $5 בחודש לרשת שמייצרת את הפודקאסט הזה).
  6. 99%Invisible – כל פרק יכול להיות על נושא אחר. פרק חביב – ההיסטוריה של מכונת הצחוק.
  7. Reply All – פודקאסט על כל דבר שקשור באינטרנט (לא רק בהיבטים הטכנולוגים). פרק מומלץ – האם פייסבוק מאזינה לנו?
  8. StartUp – תוכנית על איך זה באמת להקים עסק. כל מי שרוצה להקים סטארט-אפ חייב, אבל חייב, להקשיב לעונה הראשונה בה מסופר על איך הוקמה חברת Gimlet שמפיקה את הפודקאסט הזה.
  9. 30for30 – פודקאסט הספורט של רשת ESPN. סיפורים על מאחורי הקלעים של האנשים והאירועים בספורט. פרק מומלץ: Madden's Game – איך נוצר אחד ממשחקי המחשב המפורסמים ביותר בעולם (משחק שמבוסס על ליגת הפוטבול האמריקאית).
  10. This American Life – מה שהתחיל כתוכנית רדיו שבועית "רגילה" בשנות ה 90 נהפך אחרי 645 פרקים לפודקאסט עם 4.5 מיליון מאזינים. כל פרק, שאורכו כשעה, מוקדש לנושא אחר שנסקר ונחקר לעומק. פרק נחמד מהתקופה האחרונה – Rom-Com. לכבוד יום האהבה, ארבעה סיפורים שמבוססים על המבנה של קומדיות רומנטיות.
  11. Every Little Thing – כל פרק עונה על שאלה אחת ששלח מאזין. אחד הפרקים החביבים עלי – מה הסיכון בלשבת על אסלה בשירותים ציבוריים?.
  12. Malcom Gladwell – Revisionist Historyמלקום גלדוול, שכתב מספר ספרים חשובים כמו "נקודת המפנה", חוקר לעומק בכל פרק אירוע או נושא היסטורי אחר. פרק מומלץ – למה מוזיקת קאנטרי הכי מצליחה לגרום לאנשים לבכות.
  13. Talk Python To Me – פודקאסט למפתחים בשפת Python.
  14. The Documentary – BBC World Service – אין על ה BBC. דיווחים מעמיקים על אירועים מכל רחבי העולם (גם מישראל). פרק שאהבתי: The End Zone – מה ההשפעה של המחקרים האחרונים שמראים את הנזק המוחי שנגרם לשחקני פוטבול אמריקאי על עתיד המשחק בארצות הברית.

אם נמשיך את קו שהמחשבה של תחילת הפוסט, אולי כדאי שהפודקאסטים הללו יאפשרו לעשות מבחן על התוכן שלהם, ואז פעם הבאה שאמלא טופס על מספר שנות הלימוד שלי אוכל לכתוב שאני בוגר של עושים היסטוריה ו Planet Money.
האזנה נעימה!

שו איזמו? איזמו ליקולה


בדיעבד הדבר שאני הכי זוכר מהופעה של הסטנדאפיסט כריס רוק שנערכה בתשיעי בינואר השנה ביד אליהו הם הטלפונים. יותר נכון את אי הנוכחות של הטלפונים. חלק מתהליך הכניסה להיכל מנורה מבטחים כלל, חוץ מביקורת כרטיסים ובדיקה ביטחונית, גם הכנסה של כל הטלפונים לתוך נרתיק מיוחד שננעל מגנטית. הדרך היחידה לפתוח את הנרתיק הייתה בעזרת הסדרנים. בזכות הדרישה הזאת, שנועדה למנוע צילום בלתי חוקי של המופע, חזרתי עשרים וחמש שנה אחורה לתקופה בה לא היו טלפונים סלולרים. אלפי אנשים ישבו יחדיו מבלי שאף אחד דיבר בטלפון, שלח הודעה, צייץ בטוויטר, העלה פוסט לפייסבוק, צילם סלפי או גלש באינטרנט. באולם שרר רוגע מוזר וממכר. הדבר נוסף שאני זוכר מההופעה של כריס רוק הם דווקא הסטנדאפיסטים שחיממו את המופע שלו. ג'ף רוס המנחה שידוע בירידות המדהימות שלו, אנתוני ג'סלניק בעל ההומור השחור הכי מצחיק שיש ומישל וולף שהייתה כתבת בדיילי שואו.
העובדה שאלו הזכרונות שלי יחד עם האכזבה הקטנה שהייתה לי מהמופע של ג'ים ג'פריס בדיוק שבוע לאחר מכן באותו המקום, הביאו אותי להחלטה שאני צריך "לחפש" סטנדאפיסטים חדשים ומיוחדים.
לפני שבועיים מצאתי אחד כזה. איזמו ליקולה הוא סטנדאפיסט מפינלנד, כן פינלנד,  שזכה ב 2014 בתואר "האיש שהכי מצחיק בעולם" אחרי שזכה בתחרות שנערכה ע"י מועדון הסטנד-אפ המפורסם – Laugh Factory – אשר נמצא בהוליווד. דרך אגב בתחרות ב 2016 הגיע לגמר ישראלי (לא מוכר).
היחודיות של איזמו היא העובדה שבגלל שהוא מפינלנד יש לו הסתכלות שונה ומעניינת על החיים. אני מקווה שיום אחד הוא יגיע לארץ ואני יותר ממקווה שגם לא אתאכזב וגם שבכניסה להופעה הצופים יצטרכו להכניס את הטלפון לנרתיק מיוחד.

איזמו מסביר למה המילה "ASS" היא המילה הכי מסובכת בשפה האנגלית.

גם המילה "Shit" היא די מסובכת.

עוד מבט על המוזרויות של השפה האנגלית.

האם מדינות צריכות לשלם את חובן לבנקים?

האם זה ציפור? מטוס? או אולי סופרמן?

 

אנחנו על השחור [אבירם ברקאי]


קפצתי עם נדב לחנות הספרים השכונתית כי הוא קיבל שובר מתנה לכבוד יום ההולדת שלו. די מהר מצא הילד שלושה ספרים חדשים מהסדרות "נייט הגדול" ו "קפטן תחתונים" שהוא כה אוהב ובגלל שהיה מבצע של ספר שני ב 80% הנחה, הוא ניגש אלי ואמר "יאללה אבא, בחר איזה ספר שאתה רוצה, על חשבוני!".
אני לא אוהב להיכנס לחנות ספרים מבלי לדעת מראש איזה ספר אני רוצה מכיוון שיש כל כך הרבה ספרים מעניינים, ואני מיד נתקל בפרדוקס הבחירה (שיתוק שנגרם מעודף אפשרויות). למזלי כמה ימים לפני הביקור בחנות הספרים ראיתי בדף הפייסבוק של ה"משטח" פוסט על ספר חדש של אבירם ברקאי שנקרא "אנחנו על השחור" – סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל.
הייתי בן 13 כשהחל מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) אבל למרות זאת אני כמעט ולא יודע כלום על מהלכי המלחמה הזאת (בניגוד לידע שיש לי על מלחמת יום הכיפורים וששת הימים). אז הוספתי את הספר לערימה של הילד, הודיתי לו על המחווה ולפני שהתחלתי לקרוא אותו עשיתי לי רשימה של עשרה דברים שאני זוכר מאותה מלחמה (לא לפי סדר כרונולוגי).

1. נסיעה באופניים מבית הספר ביום הראשון למלחמה תוך כדי האזנה בטרנזיסטור להודעת דובר צה"ל שכוחות צה"ל נכנסו ללבנון.
2. שיירות של מובילי טנקים ונגמ"שים שנעים להם בכביש חיפה – עכו.
3. הפחד הגדול כאשר דובר צבא סוריה מודיע שבקרבות הופלו עשרות מטוסי חיל האוויר הישראלי והתדהמה והשמחה כשהתבררה התוצאה חסרת התקדים של 82-0 לטובתנו.
4. נסיעה לתחנה המרכזית בעכו ביום שישי של המלחמה כדי לחלק אוכל לחיילים רק כדי לגלות שהתחנה ריקה מאדם.
5. צפייה כל יום בשעה 17:00 בתוכנית הטלוויזיה "שלום הגליל" (שנהפכה ברבות הימים ל"ערב חדש") שהקרינה דרישות שלום מחיילים ושקופיות עם רשימת הנופלים.
6. הדאגה לאבא של ילדה מהשכבה שנפצע במהלך הקרבות.
7. הטיול שעשינו מבית הספר למחנה כורדני (ששכן מעבר לכביש) כדי לראות את השלל הרב שנתפס אצל המחבלים במהלך המלחמה.
8. מונדיאל 1982 שהחל שבוע אחרי התחלת המלחמה, ובמיוחד את המשחק בו הבקיע פאולו רוסי שלושער בניצחון 2-3 של איטליה על ברזיל בשלב השני של הבתים.
9. הדיון בשיעור היסטוריה יום אחרי רצח אמיל גרינצווייג (פעיל "שלום עכשיו") על ידי יונה אברושמי, במהלך הפגנה שהתקיימה בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
10. ההלם מאסון צור הראשון (91 הרוגים) והשני (60 הרוגים).

מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להפסיק. הכתיבה קולחת ויש בה שילוב נכון בין הסיפורים האישיים לבין התיאור של מהלכי המלחמה כולל סקירה היסטורית. בתור שריונר (לשעבר), שבילה חודשיים ברצועת הביטחון בסוף שנת 1994, יכולתי לדמיין את עצמי נוסע בצירים ההררים בכיוון כביש ביירות דמשק מחפש טנקים וחוליות נ"ט סוריות. כשהגעתי לפלוגת המילואים שלי בתור מ"מ צעיר היו בה כמה חיילים ומפקדים אשר לחמו במלחמה ההיא. אחד מהם סיפר שהלקח המרכזי שלו הוא שברגע שהוא רואה מישהו עם מזוודה הוא יורה בו (כי ככה סחבו הסורים את טילי הסאגר) ואחר סיפר על החשיבות של עבודה מסודרת בקרב שריון מול שריון. אבל עד היום אני מכה על חטא שמעולם לא חקרתי אותם יותר לעומק על מה שעבר עליהם.
הדפים האחרונים של הספר מכילים את רשימת 56 חיילי ומפקדי חטיבה 500 המורחבת שנפלו במלחמה (יחד עם תאריך נפילתם). החטיבה כללה גדודי שריון, חי"ר והנדסה מהסדיר ומהמילואים. במהלך קריאת הספר, עיינתי מדי פעם ברשימה כדי להתאים אותה להשתלשלות העניינים ובסיום הקריאה שאלתי את עצמי את השאלה הבלתי נמנעת. האם לאור המצב לפני המלחמה, לאור מטרות המלחמה וגם לאור תוצאות המלחמה צדקה ישראל שיצאה למבצע הזה.
האמת שאני עדיין מתלבט וקצרה היריעה מכדי לפרט את מחשבותיי על התוכנית להמליך שליט נוצרי במדינה כל כך מפולגת כדי שיעשה אתנו שלום ועד לגירוש המוצלח של אש"ף לתוניסיה (ממנו הוא לא התאושש עד הסכמי אוסלו). לכן אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, לחקור טיפה על אותה התקופה, לנסות לראות האם אפשר להסיק מסקנות לגבי המצב היום וגם לקוות שלא תהיה מלחמת לבנון השלישית.

%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8-%d7%a1%d7%a4%d7%a8

גרופי של הומור


לפני ארבע שנים הופיעו בישראל ארבעה קומיקאים אמריקאים במופע שנקרא "Comedy For Koby". ליוויתי אותם מאחורי הקלעים, צחקתי, הפקתי תובנות ולמזלי הרב הם לא עשו לי מה שבדרך כלל עושים לגרופי.

לכל סטנדאפיסט היה קושי מסוים בחייו ואחת הדרכים להתמודדות היא בעזרת הומור. חפשו כמה שתרצו אבל אין אף גבר לבן, פרוטסטנטי, שנולד למשפחה עשירה וחי בפרברים שעושה סטנד-אפ. אולי גם כי  "אתם מכירים את הקטע שנגמר הקוויאר במחלקה הראשונה?" או "אני לא מבין למה צריך לחכות לגיל 21 בשביל להשתמש בקרן הנאמנות" לא מדבר להרבה אנשים. רון פירסון (Ron Pearson) נולד למשפחה עם עוד שבעה אחים ואחיות והוא מופיע כלהטוטן מול קהל מאז שהוא בן חמש-עשרה. קיבי רוג'רס (Kivi Rogers) הוא בחור שחור שגדל בשכונת "פואבלו דל ריו" מקום לא פשוט בלוס אנג'לס. חוץ מזה הוא עבר שני גירושים והתקף לב אחד. קורי כהני (Cory Kahaney) היא יהודייה והייתה הרבה מאד שנים אם חד-הורית, ואבי ליברמן (Avi Liberman), שמארגן את המופע, הוא יהודי שקרוע בין ישראל לארצות הברית.

מג"ד בגולני נמצא בבית יותר מסטנדאפיסט אמריקאי. שטחה של ארצות הברית גדול פי 473 משטחה של מדינת ישראל. לסטנדאפיסטים אמריקאים זה אומר שהם נמצאים הרבה זמן בדרכים. לפני שנתיים בילה רון מאתיים חמישים ושלושה ימים מחוץ לבית. יש לו נקודות נוסע מתמיד כמו לג'ורג קלוני בסרט "תלוי באויר". לטייל ולהופיע בכל רחבי העולם זה נחמד כשאין לך משפחה, אבי ליברמן אפילו הופיע מול חיילי ארצות הברית בעירק ואפגניסטן. אבל החיים בדרכים יכולים גם להיות הרסניים. עבודה בלילה, אלכוהול, אוכל מטוגן, בני זוג לרגע ולפעמים גם סמים. בנקודה מסוימת הרוב רוצים להתיישב במקום אחד. הפתרון של קיבי הוא להופיע על אוניות תיירים שיוצאות מפלורידה לקריביים. קורי מלמדת יום בשבוע בבית ספר לקומדיה במנהטן מקום מגוריה. רון הצליח להוריד לשליש את מספר הימים שהוא רחוק מאשתו ושני ילדיו בשתי דרכים. הראשונה  קשורה להיותו  "מחמם קהל" באזור מגוריו בלוס אנג'לס. לפני כל מופע עם קהל בטלוויזיה מגיע מישהו שמלהיב את הקהל ורון הוא האיש בשביל זה, השליטה שלו בקהל מדהימה. הוא עשה זאת בתוכנית האירוח של ג'ורג לופז ובלא מעט תוכניות בערוץ של דיסני. השיטה השנייה היא להרוויח יותר כסף להופעה. בארץ היה לזה פעם שם גנאי של "הופעה מול ועדי עובדים" או "הופעה בחתונה" עד שהגיעו קובי פרץ וחבריו. בארצות הברית, גם בגלל שיש פחות ועדי עובדים, אולי בגלל שזאת בכל זאת מולדת הקפיטליזם וגם שבאנגלית כל דבר נשמע יותר טוב קוראים לזה "Corporate Gigs" הופעות מול תאגידים. רון כל כך טוב בזה עד שהיה מועמד לתואר "קומיקאי התאגידי של השנה".

ישראל היא מדינה קטנה מוקפת אויבים אבל מדהימה לתיירים. כל אחד מוצא פה משהו שמתאים לו. רון הוא נוצרי שחזר בתשובה, אלא שהנוצרים קוראים לזה כמו שם של תוכנית ריאליטי "נולד מחדש". שבוע שלם הוא הסתובב עם הברית החדשה וחיפש איפה ישו טייל בירושלים שזה יותר בטוח מלחפש איפה משה התברבר בסיני. קורי הביאה את בעלה ובנה למה שהיא הגדירה כמסע התגלית שלה בארץ אבות אבותיה ומאד התרשמה משבוע הגאווה בישראל. קיבי לא הפסיק להתלהב משינויים הגדולים שחלו בישראל מאז ביקר פה בפעם האחרונה לפני שלוש-עשרה שנה. אבי מגיע לפה כל חצי שנה כך ששום דבר כבר לא מפתיע אותו.

הומור זה מדע מדויק. הסט של רון די קבוע, אבל כדי להכניס טיפה שינויים רלוונטיים לישראל הוא ביקש מאבי כמה מילים בעברית שיוכל לשלב במופע. בשלב מסוים בהופעה רון מבקש מתנדבים מהקהל לעזור לו בקטע רכיבה עם חד אופן. הוא מעלה שני גברים לאחר שמוודא שאינם סובלים מבעיות גב, אחריהם הוא גם מבקש מתנדבת מהמין הנשי. הוא עושה זאת ע"י שליפת פתק מהכיס, מספר שזה פתק שאבי נתן לו ואומר בהיסוס "האם יש פה מישהי שהיא לא", עוצר, נושם, מתאמץ באופן הפגנתי, מחליף לעברית ואומר במבטא אמריקאי "שומר נגיעה?". הקהל משתולל מצחוק. "מקווה שהשכנים לא ידעו", ממשיך והקהל נחנק. "יש לי פה עוד משהו שאבי אמר לי", הוא שוב עוצר, שוב מתלבט ואומר "החרדים הם נטל על החברה".
לצופה מהצד הקטע הזה נראה ספונטני לחלוטין כמו הניסיונות הכושלים של רון לבצע את הפעלולים בפעם הראשונה. אבל הדיון שנערך בין ארבעת הסטנדאפיסטים מאחורי הקלעים על איך בדיוק יש להגיד את המשפט, להחזיק את הנייר ולהוסיף את המשפט על החרדים היה כאילו הם תכננו לשגר טיל למאדים.

_dsc0372
תכנון המופע של אבי

הרבה דברים טובים בישראל התחילו מאסון. גם המופע הזה. בשמיני למאי 2001 נרצחו קובי מנדל בן השלוש עשרה יחד עם חברו יוסף אישרן בן הארבע עשרה בידי טרוריסטים פלסטינים ליד ביתם בתקוע. ההורים של קובי, סת' ושרי שעלו מארה"ב לישראל בשנת 1996, החליטו שהדרך הכי טובה לכבד את זכרו של קובי היא להקים קרן שתעזור לילדים שקרוביהם נפגעו בפעולות טרור. הקרן מפעילה תכניות רבות ומגוונות שאחת מהן הוא מחנה קיץ שבו הילדים יכולים להיות שוב "פשוט ילדים", להביע את הרגשות שלהם בסביבה תומכת ומבינה ולמצוא חברים. אלפי ילדים כבר השתתפו בהצלחה מרובה בתוכניות הללו שהיום התרחבו גם לכלול ילדים שקרוביהם נפגעו בתאונות דרכים.
ב 2008 חבר אבי לקרן ע"ש קובי מנדל וסיבוב ההופעות הזה, שהחל כבר ב 2003, קיבל את השם "Comedy For Koby", קומדיה לקובי. פעם בחצי שנה, בתחילת יוני ובתחילת דצמבר מביא לארץ אבי שלושה סטנדאפיסטים בתמהיל מגוון ככל האפשר. הפעם הם הופיעו שמונה פעמים. במודיעין, תל אביב, ירושלים, אלון שבות, רעננה ובית שמש. הרווחים מההופעות נתרמים לקרן. ככה מנצחים את הטרור.

אם תקלל לא בטוח שתגיע רחוק. יש שלושה פרמטרים שבעזרתם אפשר לקטלג סטנדאפיסט: סוג החומר, צורת ההגשה והשימוש בגסויות. אם ניקח לדוגמא את ג'רי סיינפלד האגדי אז הוא לא משתמש בכלל בשפה גסה ומגיש את החומר שלו שעוסק בעיקר בחיי היום יום בצורת סיפורים. לעומתו לואיס בלק משתמש במילה Fuck לפחות פעם בשלושים שניות וצועק את הדעות שלו על המצב באמריקה כמו איש נרגן ועצבני. קיבי דומה יותר לביל. צורת ההגשה של רון היא מאד פיזית. אבי הוא הסתכלותי כמו סיינפלד ולקורי יש המון חומר על מה זה אומר להיות יהודייה. כולם מסכימים שאם סטנדאפיסט מסוגל להופיע גם נקי וידידותי למשפחות, זה מאפשר הרבה יותר הזדמנויות לעבוד.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בגוש עציון בלי מדים ונשק. הפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים וכמה קילומטרים דרומית למקום ההופעה זרקו על הסיור שלי שני מטעני צינור. ההופעה נערכת באולם שמחות ליד ישיבת הר עציון באלון שבות. לא רחוק משם קבור קובי מנדל. מול במה קטנה מסודרים כ 200 כסאות פלסטיק ובמטבח הצמוד מתיישבים ומתארגנים להם ארבעת הסטנדאפיסטים בזמן שהקהל ממלא את האולם.
ישנה מסורת במסע שבסוף כל הופעה מעלה אבי את הסטנדאפיסטים לבמה גם כדי להודות להם וגם לקטע של שאלות ותשובות. העובדה שזאת הפעם הראשונה של קורי בישראל גורמת לכך שכמעט תמיד היא נשאלת "מה דעתך על ישראל?". הפעם קורי מספרת משהו על חומוס. השואלת לא מרפה. "מה באמת דעתך על ישראל?". קורי משירה מבט לשואלת ואומרת "תראי, אני מהאפר-איסט סייד של מנהטן, לא רק שיש מסביבי המון יהודים, גם הבניין שאני גרה בו שייך ומנוהל ע"י ישראלים. אני מרגישה כמו בבית". המופע נגמר והקהל מקיף את רון, קיבי, אבי וקורי. מודה, שואל, מצטלם ומחבק. עם כל הכבוד לאברהם פריד שיופיע שלושה ימים אחרי זה בגוש לא הרבה אומנים בקליבר הזה מגיעים לפה. חבל כי יש פה קהל טוב.

רוב רובו של הקהל בהופעות הוא אנגלו-סקסי דתי. אמריקאים, קנדים, אנגלים ואוסטרלים. מעט צברים אפילו יותר מעט חילונים. סת', אביו של קובי, פותח כל הופעה באותה צורה. מודה לספונסרים, מבקש תרומה לקרן ומסיים באותה מסורת של סיפור בדיחה. את הבדיחה הזאת נתן לו אבי בערב הראשון במודיעין.

'עיתונאי מסתובב בתל אביב.
הוא עוצר תייר מרוסיה ושואל אותו "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
התייר מרוסיה עונה "מה זה בשר?"
הוא עוצר תייר מארצות הבית ושואל אותו "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
התייר האמריקאי עונה "מה זה מחסור?"
הוא שואל ישראלי שעובר ליד "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
הישראלי עונה "מה זה סלח לי?"'

הצחוק של הקהל משולב בכאב של המחיר של לחיות פה עם בלבנט. לסת' עדיף שיישאר רבי. למרות שהוא מספר את אותה בדיחה כל הופעה יש לו עדיין בעיה בתזמון. שרי, אשתו של סת' ואימו של קובי, עומדת לידו וגם מספרת בדיחה. אם כל הנשים הדתיות היו נראות כמו שרי, מתנהגות כמו שרי ומספרות בדיחה כמו שרי לא היה צריך את הרב אמנון יצחק. מחר כל עם ישראל היה חוזר בתשובה.

_dsc0418
החבורה עונה לשאלות הקהל בסוף המופע

טיפה רכילות לא מזיקה. אבי ליברמן הוא קרוב משפחה דרך נישואים של הסנטור המפורסם ג'ו ליברמן. קיבי הופיע בפרק שמדורג בעשיריה הראשונה של הפרקים הכי אהובים של הסדרה "כולם אוהבים את ריימונד", הפרק שבו רוברט מתנהג כמו שחור. הוא סיפר שבגלל שגם רי רומנו וגם ברד גראט הם סטנדאפיסטים, הם עשו המון אימפרוביזציה אבל כמעט את הכל חתכו כי זה לא היה ראוי לצפיית משפחות בפריים טיים. במקור שם המשפחה של קורי היה כהנא אבל סבא שלה שינה אותו והוסיף Y כי זה נשמע יותר אירי ואז היה לו יותר קל להשיג עבודה. רון טוען שהנשים בישראל יפיפיות והוא ביקש שנשלח לו גיליון של המגזין "בלייזר", בשביל הכתבות כמובן.

יש דרך חדשה להשיג מימון לפרויקטים שקשורים בישראל וביהדות.
יש אתרים שעושים Crowd Funding שבתרגום עילג לעברית זה "ההמון יתרום". הכי מפורסם נקרא KickStart ובגלל שיהודים צריכים תמיד לעשות משהו שונה הוקם אתר בשם Jewcer. בתרגום עוד יותר עילג לעברית זה "להתניע יהודים". הפעם עקב פרישתו של הספונסר המרכזי של המסע, פתח אבי פרויקט באתר הזה. כל מי שתרם $1 שמו הוזכר בדף הפייסבוק וטוויטר של קומדיה לקובי, כל מי שתרם $50 קיבל זוג כרטיסים למועדון בניו יורק או לוס אנג'לס ומי שתרם $1000 שמו יופיע בסרט שיצולם על המופע. יום לפני תחילת המסע הגיע אבי ליעד שהציב, $10000. מי יודע אולי צריך לספר על הטריק הזה לכחלון.

יש תחבורה ציבורית סבירה בישראל. בנימינה לת"א ברכבת. ת"א לירושלים באוטובוס. תחנה מרכזית בירושלים לעיר העתיקה ברכבת הקלה והכל ב 50 ₪ זה מאד סביר. הבעיה היחידה היא השיחות שאנשים מנהלים בטלפונים שלהם. זה פשוט סיוט. אחרי יום נסיעות כזה אני יודע על כמה בעיות שיש באחת המערכות של חיל האוויר, למה יוסי עזב את רונית ושהאוכל של הדודה רבקה מרעננה לא משהו.

הכי חשוב זה להופיע. כמה שיותר. זאת התשובה של כולם לשאלה "מה העצה הכי טובה שלך לסטנדאפיסט מתחיל?". מול המראה מתאמנים רק על המלל כי אין לך שום מושג איך הקהל יגיב ומה התזמון הנכון שעובד. שאר הזמן יש להקדיש לכתיבה, לעשות נטוורקינג ולהקשיב לקומיקאים אחרים. זאת עבודה 24/7 וכדאי להסתובב עם פנקס ולרשום כל דבר שיכול להיות מצחיק. בנית הסט, חומר וסדר ההופעה, זאת משימה מאד חשובה. קורי מספרת שבהופעות שמשלמים לה הרבה כסף היא עושה את הקטעים שהיא יודעת שיצחיקו, "קטעי העוגן". בשביל עצמה היא מכניסה רק בדיחה אחת חדשה. לעומת זאת בהופעה במועדון שמשלמים לה $25 היא מרגישה חופשי להתפרע ולנסות. דרך אגב עוד דבר שהייתה עליו הסכמה זה שאם יש משהו אחר שעושה לך את זה או שאתה לא מרגיש שזה היעוד שלך בחיים עזוב את הקומדיה. זה יותר מדי קשה.

גבר טוב קשה למצוא. למצוא גבר יהודי טוב באמריקה עוד יותר קשה. על זה סיפרה קורי כהני. הייתי רווקה הרבה מאד שנים וזה שיגע את ההורים שלי. אבא שלי ממש יצא מדעתו. "אני לא מבין את זה, קורי היא יפיפייה ממש כמו סבתא". הם אמרו זאת כמחמאה כי סבתא שלי זכתה בצעירותה בתחרות יופי. כמובן שזה היה בלטביה. "אבא", אמרתי לו, "הסיבה היחידה שהיא זכתה זה בגלל שלא הייתה לה פלולה ושיער על הפנים".
סבתא שלי אמרה לי לצאת רק עם גברים יהודיים כי הם המאהבים הכי טובים. כן מאהבים לא עורכי דין. שנים יצאתי רק עם יהודים וגם בסופו של דבר התחתנתי עם עורך דין יהודי אבל בדרך גם יצאתי עם גויים. פשוט גמרתי את כל היהודים בסביבה.
יש פה גויים באולם? יופי תשמעו בדיחה. גוי מתקשר לאימא שלו ואומר לה שלמרות שהם קבעו לאכול ארוחת ערב הוא לא יוכל להגיע. אז אימא שלו אומרת בסדר.
לצאת עם גויים זה שונה לגמרי. אתם פחות חשופים לזה פה אבל אתם יודעים שהם לא אומרים לכן כמה עלתה ארוחת הערב בסוף היציאה? מדהים. פעם יצאתי עם בחור יהודי בשם שלדון ובסוף הארוחה הוא הגיש לי את החשבון וביקש ממני לחשב את הטיפ. "שלדון", אמרתי לו, "אתה בוגר MIT". אבל יש גם יתרון בזה שאומרים לך כמה עלתה הארוחה, ככה את יכולה לדעת מה את צריכה לעשות בסופה.

כולם רוצים להופיע אצל לטרמן. זה הגביע הקדוש. אצל סטנדאפיסטים אמריקאים יש כמה מדרגות של הצלחה. מופע במועדון נחשב או בפסטיבל גדול, הופעה בתוכניות לילה, Comedy Central Special וגולת הכותרת היא סיטקום. קורי אומרת לסטודנטים שלה שהיא לא יכולה להפוך מישהו למצחיק, אבל אם הוא מצחיק היא יכולה לעזור לו לבנות סט שאחרי כל כך הרבה שנים במקצוע היא יודעת שזה מה שתוכניות האירוח מחפשות. מעניין היה לראות שאזכור השם  "קומדי סנטרל" גורם לקבוצה להתעצבן. הטענה מאחורי הקלעים היא שהכל שם פוליטי ושהיחידים שיכולים להשיג שם מופע הם צעירים עם סגנון ייחודי, חוץ אולי מלואיס בלק ורון וויט. עצוב לראות שלא רק בהייטק אלא גם בתחום הזה כשמגיעים לגיל ארבעים מתחילות בעיות.

עזבו אתכם להקות משנות ה 70. זאת ההופעה הכי טובה שמגיעה לישראל בעקביות. ב 6 לדצמבר חוזר אבי עם שלושה סטנדאפיסטים מעולים איילין בוסלר, אלן היוי, טום קוטר. בקשה אחת יש לי. חילונים בואו בהמוניכם.

לעדכונים תעשו לייק ל Comedy For Koby באתר הזה, אתם יודעים זה שמתחיל באות f.

dec-2016