ב 28/10/2010 כתבתי פוסט בבלוג הזה שנקרא חג לעובדים. בפוסט הראתי את שלושת התרחישים של ימי החופש לעובדים שכירים בחודש תשרי. התרחישים מבוססים על עבודה של חמישה ימים בשבוע וגם בערבי חג.
התרחיש הכי טוב – 7 ימי חופש – קורה כאשר א' בתשרי נופל על ימי שני או שלישי.
התרחיש הכי גרוע – 2.5 ימי חופש – קורה כאשר א' בתשרי נופל על יום שבת.
תרחיש ביניים – 4.5 ימי חופש – קורה כאשר א' בתשרי נופל על יום חמישי.
הכלל לא אָד"וּ ראש של הלוח העברי קובע שיומו הראשון של ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי או שישי בשבוע.
וזה המצב של ימי החופש לעשור הקרוב. אני מבטיח לעדכן שוב ב 2031.
דבר ראשון אני רוצה לנצל את ההזדמנות לאחל לכולם/ן שנה טובה, חתימה טובה או גמר חתימה טובה (אני אף פעם לא סגור על מה אומרים). אתחיל ואגיד שאני גאה להיות יהודי! בכלל זאת התקופה הכי טובה להיות בה יהודי. לא בגלל חוק הלאום אלא בגלל שכל חגי תשרי נפלו באמצע השבוע ומיד אחרי החופש הגדול. איזה כיף להורים. רק שתדעו המילה "תשרי" מגיעה מהמילה הבבלית "תשריתו" שהפירוש שלה הוא "תבריזו מהעבודה". אתה לא באמת מבין כמה החודש הזה מטורף עד כשאתה מנסה מסביר אותו לגוי. בגלל שאני עובד בהייטק יוצא לי לעבוד עם לא מעט אמריקאים. זה לא פשוט לעבוד עם אמריקאים. לא בגלל שהם אומרים על כל דבר wonderful, אלא בגלל שהם לא עובדים בשבת וראשון, אנחנו לא עובדים בשישי שבת, השעה בחוף המזרחי שקרוב אלינו היא 7 שעות אחורה כך שאנחנו יכולים לדבר טלפונית רק שלושה וחצי ימים בשבוע. ועכשיו כשהגיעו החגים, איזה בלאגן. ככה נשמעה השיחה שהייתה לי בסקייפ עם גרג מניו-יורק ביום רביעי שעבר (לצורך הנוחות והמוטיב הקומי השארתי רק את החלק שלי בשיחה, כדי שתוכלו לדמיין את מה שהוא אמר) "טוב גרג אז לפני שאנחנו מסיימים את השיחה, אני רוצה לעדכן אותך ששבוע הבא אנחנו לא עובדים בראשון, שני ושלישי כי יש לנו חג. קוראים לו ראש השנה, זה חגיגות השנה העברית החדשה. ביום הראשון אוכלים, ביום השני אוכלים וביום השלישי גם אוכלים. שבוע אחרי זה אנחנו לא עובדים בשלישי ורביעי כי יש לנו עוד חג. קוראים לו יום כיפורים, אנחנו צמים, מבקשים סליחות ורוכבים על אופניים. לא! לא רשום בשום מקום בברית הישנה שמצווה לרכוב על אופניים. זה הנפצה שלנו. רגע, שבוע אחרי זה אנחנו לא עובדים בראשון ושני כי יש לנו חג נוסף. קוראים לו סוכות. סוכות. אנחנו בונים מבנה טרומי, שהקירות שלו עשויים מבד והגג מענפי עץ דקל עם קישוטים מעפנים שהילדים הכינו בגן. לא אני לא צוחק עליך, יש גם אנשים שישנים בסוכה. לא אל תנתק! שבוע אחרי זה אנחנו שוב לא עובדים בראשון ושני. שוב יש לנו חג. סוכות שני. זה כמו סרט המשך. בסופו אנחנו מתחילים לקרוא את התנ"ך מהתחלה בפעם ה 3000.
כן זה די משעמם. הכל זה ימי חופש של המדינה. אתה רוצה להיות יהודי? סחתיין, אין בעיה, רק תזכור שתצטרך לעבור ברית מילה. חשבתי שתרד מזה".
לאחר הרבה דיונים עם עצמי, החלטתי להגדיר את עצמי כאגנוסטיקן (כמו האסטרונום היהודי – קרל סייגן). אני לא מאמין שאלוהים קיים אבל עדיין לא מצאתי לזה הוכחה חותכת. זה הימור די גדול כי מה יקרה אם אני טועה? איך ארגיש אם שנייה אחרי שאסיים את השירות שלי פה בכדור הארץ אמצא את עצמי בבקו"ם של אלוהים?
אני יכול לדמיין את הסיטואציה בה אני מגיע לחלון של אחת מפקידות הקבלה והיא תוך כדי תקתוק על המקלדת תשאל אותי: שם פרטי? שם משפחה? שם האב? שם האם? ארץ לידה? ואז שיעלו הפרטים שלי על המסך היא תחייך ותסתכל אלי במבט מזלזל ותגיד: "אני רואה שאתה אגנוסטיקן. אתה בטח מרגיש די דביל כרגע".
השאלה מה עושים בעולם הבא עם אנשים שלא האמינו בקיומו של אלוהים? אני יכול להניח שאם היית איש שהרע לזולת אזי לא משנה אם האמנת באלוהים או לא, תמצא את עצמך בגיהינום. אני גם יכול להניח שאם גם היית איש שעזר לזולת וגם האמנת באלוהים בטוח שתגיע לגן עדן. אבל מה יעלה בגורלו של איש נחמד (כמוני) שלא האמין שאלוהים קיים? מכיוון שנאמר "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו", יש לי תקווה שיש פתרון מיוחד לבעיה הזאת. פתרון שמתאים לסוג תוכניות הטלוויזיה שכה נפוצות פה בשנים האחרונות. תוכנית ראליטי בשם "מי רוצה להגיע לגן עדן?" ובה כל המתמודדים יתחרו זה בזה במין חידון תנ"ך עולמי. כל חודש מאה המתמודדים הכי טובים יקבלו כרטיס כניסה לגן עדן וכל השאר יאלצו להמשיך וללמוד תנ"ך (שזה סוג של גיהינום).
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בכל הדיון על קיומו של אלוהים זאת צביעות של אנשים. ואתחיל עם קבוצת האתאיסטים הדתיים. בחופש הגדול לפני שנתיים יצא לי לדבר עם אתאיסט דתי, כזה שבטוח שאלוהים לא קיים וכל כך שונא כל מה שקשור לדת שאם מנשקים לידו מזוזה הוא מתחרפן. בזמן השיחה, על נושא סתמי, הוא קיבל שיחת טלפון שמהאזנה מהצד הבנתי שקשורה בנופש בחו"ל.
"אתה לא מאמין איזה חופשה סידרתי", צהל הבחור והמשיך, "השנה חגי תשרי נופלים בצורה מעולה כך שיש שבעה ימי חופש!"
"רגע אחד", אמרתי לו, "מה פתאום אתה 'חוגג' את חגי תשרי שאפשר לסווגם כחגים דתיים?"
"מה אני יכול לעשות?", השיב הבחור, "מכריחים אותנו לצאת לחופש".
"אז פתאום כפייה דתית זה דבר טוב?", שאלתי בנימוס ציני, "אם אתה אתאיסט דתי אמיתי, עליך לגשת לבוס שלך ולהגיד לו שאתה רוצה לעבוד בחגי תשרי ואם זה בלתי אפשרי אז שיורידו לך שבעה ימי חופש מהצבירה". לפי התגובה שלו לא נראה לי שהוא קיבל את עצתי.
מצד שני יש לי שאלה לאנשים שמאמינים שהעולם נוצר לפני 5788 שנה בשעה עשר בבוקר ע"י אלוהים. יש מכונה סריקה שמשתמשת בטכניקת "דימות ברפואה גרעינית" (PET) על מנת לגלות מה קורה בתוך גוף האדם אחרי שהמטופל בולע חומר רדיואקטיבי. בעזרת טכניקה דומה של ניתוח זמן מחצית חיים של חומרים רדיואקטיבי אפשר גם לגלות את גילם של סלעים. אם אתם מאמינים לתוצאה של סריקת גוף האדם, ואני מאחל לכם שתמיד לא יתגלה שום דבר בעייתי, למה שלא תאמינו לתוצאות שמראות שיש סלעים שהגיל שלהם הוא טיפה יותר מ 5788 שנה?
מההיכרות שיש לי עם שני הצדדים נראה לי ששניהם ימשיכו בשלהם ויהיו טיפה צבועים לגבי האמונה שלהן, אבל כל עוד כולם יתייחסו לזולת בכבוד ונימוס לי זה ממש לא משנה.
1. קשה להיות אתאיסט כשהבן שלך שוכב במיון עם 40 מעלות חום והרופא מודיע לך שהבדיקה הבאה תהיה ניקור מותני ע"מ לשלול דלקת קרום המוח. אין את מי להאשים ואין גם ממי לבקש עזרה. בסוף בצילום הרנטגן ראה הרופא שיש לו "רק" דלקת ריאות כך שנמנע הניקור המותני. אבל אני סתם מ***ן את השכל, קשה גם להיות אדם מאמין כשהבן שלך שוכב במיון עם 40 מעלות חום.
2. מויקיפדיה:
"טכניקת צילום הרנטגן התגלתה במקרה על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם רנטגן בערבו של יום ה-8 בנובמבר 1895 בשעה שערך ניסויים בשפופרת ריק במעבדתו. רנטגן זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1901 על תגליתו זו".
"בשנת 1928 הבחין אלכסנדר פלמינג בתופעה מעניינת: באחת מצלחות הפטרי – צלוחיות זכוכית מלאות במזון המשמשות לגידול חיידקים במעבדה – שהכילו מושבה של חיידקים, התפתח עובש, וסביב העובש נוצרה טבעת נקייה מחיידקים. הוא גילה כי חומר פעיל מסוים בתוך העובש – הוא כינה אותו "פניצילין" – מסוגל לקטול חיידקים ביעילות, אפילו בריכוז נמוך, כשהוא מדולל מאוד. על הישגו הראשוני בזיהוי פעולת הפניצילין זכה אלכסנדר פלמינג בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945".
חבל שאני לא יכול להגיד לוילהלם רנטגן ואלכסנדר פלמינג תודה אישית. בזכותם נדב יושב עכשיו בסלון וצוחק בזמן שהוא צופה בסרט "גנוב על המיניונים". רובנו צריכים כל בוקר להגיד להם, ולשאר המדענים, תודה על מצב הרפואה כיום. עצוב שהם לא הגיבורים שלנו, שתמונתם לא מופיעה כל יום בעיתון במקום צילום הקקי הראשון של הבת של נינט.
3. לצוות הרפואי שטיפל בנדב כן יצא לי להגיד תודה. אנחנו די אוהבים לצפות בתוכנית "האנטומיה של גריי" כך שבמהלך האשפוז ניסינו למצוא מי בצוות היא ד"ר מרדית גריי, מי היא ד"ר מירנדה ביילי ומי הוא ד"ר דרק שפרד (הידוע בכינויו "מק'דרימי"). מצאנו כמה מועמדים ומועמדות ותהינו מה באמת קורה שם בחדרים של הרופאים.
פרס למי שמבין למה יש פה ציור של ארנב.
4. כשהייתי קטן אבא שלי צחק איתי ואמר לי שהוא רוצה שאהיה רופא עיניים כדי שאוכל לטפל בבעיה שהייתה לו בעין. אני מעולם לא רציתי להיות רופא ואני גם בטוח שלא הייתי מצליח להיות רופא טוב מהמון סיבות. אז במקום זה הלכתי להיות מהנדס תוכנה ואחד החברים הכי טובים שלי הוא רופא עיניים בעל שם עולמי, כך שאם אבא שלי צריך עזרה אז יש לי פתרון שלא דרש ממני ללמוד עשרים שנה.
5. אני לא מבין איך רופאים לא חולים כל הזמן. כל היום הם מסתובבים ונוגעים באנשים עם מגוון רחב של מחלות. נראה לי שאחרי פיצוץ גרעיני או מגפה קטלנית היחידים שישרדו הם רופאים וג'וקים.
6. כבר כמה וכמה פעמים ציינתי שנדב הוא העתק (יותר מוצלח) שלי ואפילו גם לי הייתה דלקת ריאות בגילו. חוץ מההיבטים החיצוניים והרפואיים גם בתחום ההומור הוא דומה לאיך שהייתי בגיל אחד עשרה. ילד שמבין הומור אבל לא יודע ליצר הומור או אפילו לספר בדיחות. ארבעים ושמונה שעות אחרי תחילת האשפוז, אמר לי נדב שהמסקנה שלו מביקור בשירותים של בית החולים ושל בית הספר היא שבכל מוסד שקשור לממשלה יש נייר טואלט שמרגיש כמו נייר זכוכית. אחרי זה הוא ישב וכתב טור "החיים על פי נדב" בו הוא צוחק בתחכום על החברה הישראלית, על זה שלא ברור למה לתרופות צריך להיות טעם מגעיל, על בית הספר ובמיוחד על ההורים שלו. לא יודע איזה אנטיביוטיקה נתנו לו אבל גם אני רוצה.
7. הייתי ילד שבוכה המון. כשהעליבו אותי בכיתי, כשלא הצלחתי במבחן בכיתי וכשורדית לא רצה להיות חברה שלי גם בכיתי. הנטייה הזאת לבכות הלכה ונעלמה עד שבערך מגיל 19 עד 31 אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי. אבל אז כשנולדו הבנות פתאום מצאתי את עצמי מנגב את האף אפילו בקומדיות רומנטיות. ב 72 שעות ששהינו בבית החולים שקי הדמעות שהתרוקנו כמה פעמים בזמן שחיבקתי את נדב הלוהט מחום.
8. בקצה של המיטה תולים הרופאים לוח ובו דפים עם רישום מצבו של החולה. לחץ דם, דופק, סטורציה (רמת חמצן בדם), יציאות, אוכל, טמפרטורה של הגוף ומצב נפשי. אני חושב שלוח כזה יכול להיות מתנה נפלאה לזוג נשוי. לוח שתולים בקצה של המיטה ובו דפים עם רישום של מצב הנישואים.
9. אחרי זמן האיכות הכפוי שביליתי איתו הגעתי למסקנה שאני לא באמת מכיר אותו. (למשל הוא אוהב אוכל של בתי חולים). כשחזרתי הביתה להתאוורר טיפה לפני שאני חוזר ללילה נוסף ראיתי על השולחן את תעודות החצי שנה של הבנות. לאחת מהן היה רשום בהערות שהיא בדרך להיות מנהיגה חברתית. יופי, רק זה מה שחסר לי. יום אחד אני אגיע הביתה ובאמצע הסלון יהיה אוהל עם שלט "העם רוצה צדק משפחתי".
10. אפשר ללמוד הרבה על יחסי יהודים ערבים במדינה שלנו בזמן שהייה בבית חולים. יצאתי משם טיפה יותר אופטימי.
11. זה מאד אופנתי להתלונן על מערכת הבריאות שלנו אבל יש לי רק דברים טובים להגיד על מה שעברנו במחלקת הילדים של בית החולים הלל יפה. במיוחד שהיה שם WiFi מעולה בחינם.
חנוכה זה זמן טוב להיזכר במיתולוגיה היוונית כי ניצחנו אותם. הכוכבים של המיתולוגיה הם האלים, גיבורי העל של העולם הקדום. וכמו אצל גיבורי העל של היום, יש את המפורסמים יותר ויש אשר כוכבם דעך באלפיים חמש מאות השנה האחרונות. הנה הטופ 10 של הידועים יותר ושל הידועים פחות.
"זאוס" היה ראש המשפחה, אל הברקים, השמים ואדון האלים. בנם של הטיטאנים קרונוס וריה, אשר היה נשוי לאחותו הרה. (איכס!). "מאוס" היה העכבר שלו, אל המזיקים הקטנים.
כל יורד ים הכיר את "פוסידון", אח של זאוס והאדס. גם הוא היה בנם של הטיטאנים קרונוס וריה. אל הים, רעידות האדמה והסוסים. שני בחשיבותו רק לזאוס. נהוג לציירו עם קילשון בעל שלושה ראשים ביד. לעומת זאת כל המבקרים במועדוני החשפנות הכירו את בן דודו "דון פוסי", אל מסיבות הרווקים הפרועות, נהוג לציירו עם בקבוק וודקה ושטר של 50 שקל ביד.
לאשתו ואחותו של זאוס (שוב איכס!) קראו "הרה", אלת הנישואין והאימהות ופטרוניתן של הנשים הנשואות. לזאוס הייתה גם אחות שקראו לה "ערה?" – אלת הרווקות והמסרונים באמצע הלילה.
לבנם של זאוס והרה קראו "ארס" שהיה אל המלחמה והצבא. לארס היה גם אח תאום יותר מעצבן בשם "ערס", אל הקללות, הדקירות ובדלי הסיגריות.
"אפרודיטה" הייתה אשתו של הפייסטוס. אלת היופי והאהבה. היא נוצרה מתוך האשך הכרות של אורנוס, אשר הושלך לים (זה כבר ממש חולני!). גם לה היה אח תאום בשם "אפרו". היא ביקרה אצלו המון כי הוא היה אל המספרות והקוסמטיקה.
כולם הכירו ואהבו את "הרמס" בנם של זאוס ומאיה בת אטלס. שליח האלים, אל העושר, המזל הטוב, אל הסוחרים, הנואמים, הסופרים, הנוודים וגם מגן הגנבים. לאחיו הפחות ידוע קראו "הרפס", היה הכבשה השחורה של המשפחה ובילה את רוב זמנו אצל "דון פוסי".
"אתנה" הייתה בתו של זאוס. אלת החוכמה, הניצחון, האמנות והצדק. כמו כן, האלה המגינה על העיר אתונה, הנקראת על שמה. היא נוצרה ממחשבותיו של זאוס, ויצאה מראשו. אחת מן האלות הבתולות. למרות האופי הנוח שלה היא לא הסתדרה עם בת דודתה "פנינה" אלת הצבע הוורוד והקיטש אשר לא הייתה אחת מן האלות הבתולות.
לזאוס הייתה אחות בשם "דמטר", אלת התבואה, היבול, והשפע. בתה פרספונה נחטפה על ידי האדס ולאחר מכן הפכה להיות אשתו. היא הייתה שבורה ממה שקרה לבתה ושמרה טוב טוב על בנה "דמיטרי" חסר הסבלנות, אל התמיכה הטכנית.
"דיוניסוס" היה מיוחד כי הוא היה בנם של זאוס ובת התמותה סֶמֶּלָּה (נסיכת תבאי). הוא היה אל היין, השיגעון, הפריון, התיאטרון, המסיבות והמסכה. היה לו אח פחות מיוחד "דיוחלופיסוס" שהיה אל שוק הפשפשים.
לא כולם היו אלים יפים. "הפייסטוס" בנם של זאוס והרה ובעלה של אפרודיטה בלט בכיעורו. הוא היה אל הנפחים, המלאכה, האש וחרשי הברזל. לאחיו היפה שהיה אל הבטלה ובזבוז הזמן קראו "הפייסבוק".
השם המקורי של הטור היה "עשר סיבות למה עדיף להיות בחור חילוני מאשר בחור דתי". אבל אחרי שגמרתי לכתוב אותו הבנתי שלפני שאני מפרסם את הטור אולי כדאי שאקבל משוב עליו מבחור דתי. מכמה סיבות. לראות שלא כתבתי שטויות, לראות שלא העלבתי יותר מדי ואולי גם לגלות שיש יותר מעשר סיבות. אז חיפשתי בחור דתי מצחיק. בגלל שאני לא מכיר את חנוך דאום או קובי אריאלי שלחתי את הטור לחבר דתי, עם חוש הומור מפותח, שעבד איתי פעם במיקרוסופט. וזה הפינג פונג שיצא.
כשרות
ניר: יש לי ידיד שתמיד טוען "שאוכל כשר הוא אוכל לא טעים". על זה נאמר את המשפט הנדוש "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". אבל יש בעיות אחרות עם אוכל כשר. הבעיה מספר אחת היא שאין אותו בכל מני מקומות בעולם ואז צריכים לסחוב "מנה חמה". הבעיה השנייה מתרחשת כששומר כשרות מגיע לעבוד בקבוצה שרובה לא שומרת כשרות, דבר שדי מגביל את אפשריות לארוחת קבוצה אלא אם הולכים ל"משה ויעקב שירותי הסעדה למוסדיים". אבל זה עדיין עדיף מאשר כשמגיע עובד טבעוני משיחי.
יאיר: זה בכלל היתרון בלהיות דתי. יש לך תירוץ להתחמק מארוחות קבוצה מעיקות. כמו כן אתה פטור מלנסות לאכול דברים לא אכילים (כמו ג'וקים או קציצות של מקדונלד'ס).
מעבר לקבוצה השנייה
ניר: כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה דומה לו. אבל חזרה בתשובה היא עדיין פחות נוראית מחזרה בשאלה. כולנו מוקפים יום יום בתורה, כולנו חוגגים (או לפחות נהנים מימי החופש) של החגים היהודיים, כל נאום של המנהיגים שלנו מדבר על "עם ישראל" אז זאת לא הפתעה גמורה אם ילד חוזר בתשובה. אבל לחזור בשאלה? זה כבר סיפור אחר. במיוחד שמי שחוזר בשאלה דבר ראשון עושה נזם באף.
יאיר: נראה לך?? אם הבן חוזר בתשובה אתה צריך להכשיר את המטבח לשים מזוזות על כל המשקופים ולשמוע את שיחות הנפש הארוכות שלו. ברור שעדיף נזם.
חיי אישות
ניר: אישתך היא יד ראשונה.
יאיר: אין תגובה.
שבת
ניר: אין שום ספק שיותר מ"שישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל" אבל יום שבת זה זמן מעולה לטיולים. אחרת צריך לקחת חופש בחול המועד ולטייל עם כל עם ישראל (שחלקו חבל שנשמר). כמו כן עדיף כלא סורי על לבלות ארבע ימים אצל החותנים כי ראש השנה יוצא ביום רביעי.
יאיר: יש לי 24 שעות שאני לא גולש ואין לי שום סיבה לקנות קורא ספרים דיגיטלי. בקשר לכלא הסורי וחותנים – אתה צודק.
כבוד הרב
ניר: עוד אחד שצריך להקשיב למה שהוא אומר.
יאיר: רב זה רק דרך להאשים את האחר בהחלטות שלך (יש שיאמרו שבשביל זה יש אלוהים)
כיפה
ניר: נראה אותך רוקד עם זה, אנטישמים מזהים אותך, זה נופל.
יאיר: אתה צודק אבל אתה לא צריך לחפש כיפה כשהמשטרה עוצרת אותך וזה מסתיר קרחות.
רמת הדתיות
ניר: תמיד יהיה מישהו יותר דתי ממך שינפנף זאת בפרצוף שלך. חילוני זה חילוני. דרך אגב לכל ה"מסורתיים" אתם לא באמת דתיים.
יאיר: אבל אתה יודע מה לענות להם. אתה יודע איזה כיף זה לנהל ויכוח דתי עם חרדי פלצן שחושב שהוא יודע מה זה תורה?
הצפייה שיש לסביבה
ניר: כל החברים החילונים מצפים ממך לדעת הכל על הדת, על המנהגים, שתהיה ימני ומה כתוב בספר שמות פרק ג' פסוק ו'.
יאיר: אבל אין להם איך לבדוק.
דרישות התפקיד
ניר: לקום בחמש בבוקר? מה זה פה טירונות? לא להתגלח בספירת העומר? ומה זה לעזאזל צום גדליה?
יאיר: לא להתגלח נמצא אצלי ברובריקה של היתרונות. ואני ידעתי שיש דבר כזה חמש בבוקר.
זה לא באמת משנה
ניר: ואז מגיע יום הכיפורים. היום שבו הקדוש ברוך הוא מחליט מי ישרוד עוד שנה ויום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם למקום. לא משנה אם כל השנה אכלת גדי בחלב אימו, אלוהים יסלח לך. אני אישית מקווה שזה באמת כך.
יאיר: אבל האומר אחטא ואשוב אין מספקים בידו לעשות תשובה. אני חושב שהבעיה העיקרית ביום כיפור זה הצפיפות בבית הכנסת מכל החילונים. בכל מקרה כשיגיע הזמן אתן עליך המלצות טובות.
החיים על פי ניר 