זמן ומרחב

 (פורסם במקור בפברואר 2008 באתר הקודם של "החיים על פי ניר" – לדאבוני עדיין רלוונטי גם כיום)

בספר השני בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, המסעדה בסוף היקום, מתוארת מכונת העינויים הנוראה ביותר שאי פעם הומצאה. שמה של המכונה הוא "Total Perspective Vortex" או בתרגום עילג שלי כי לא מצאתי עותק בעברית של הספר בבלגן שיש לי בבית "מערבולת נקודת המבט המוחלטת". עקרון הפעולה של המכונה הוא גאוני, היא פשוט מראה למשתמש בה כמה הוא קטן וחסר חשיבות ביחס ליקום ע"י הצגה של הגודל האינסופי והבלתי נתפס של היקום עם חץ קטן שכתוב עליו "אתה נמצא פה", נשמתו של המשתמש מיד מתרסקת והוא מת מוות נוראי.
"למה לעזאזל אני מספר לכם את זה?", אתם בטח שואלים את עצמכם, "האם יש לך מחשבות אובדניות?". חס וחלילה! הדבר האחרון שאני רוצה זה שאשתי תהנה מכספי ביטוח החיים שלי בצעירותה. פשוט לפני כשבוע הודיעה מיקרוסופט כי היא חתמה על הסכם לקנות את חברת ההזנק "ידעת" הישראלית. חברת "ידעת" פיתחה מנוע שקורא את המידע הקיים במאגר המידע של הארגון מבצע ניתוחים סטטיסטיים ויוצר קבוצות וסגמנטים בעלי מאפיינים דומים. בשורה התחתונה השימוש במנוע יהיה למצוא את הפרסומות הכי מתאימות לגולשי האינטרנט.
אותי תמיד זה מפתיע למה צריך "מנוע חכם" בשביל הדברים הללו. הרי כל מה שצריך זה רק לזהות את מין הגולש. אם הגולש הוא גבר פשוט שמים פרסומת לכל דבר שבמרכזה תמונה של בחורה נאה ואם זאת גולשת כל פרסומת לבגדים/נעלים/תכשיטים/שטויות שאין בהם כל צורך תתאים. אבל את הרעיון שלי אף אחד לא קנה לעומת חברת "ידעת" שנקנתה לפי הדיווחים בעשרות מיליוני דולרים.
את ההודעה על הרכישה קיבלתי בדואר הפנימי של החברה יחד עם ההודעה שיצאה לעיתונות. כשקראתי את ההודעה לעיתונות הגעתי לפסקה שגרמה לי להרגיש כאילו אני נמצא בתוך "מערבולת נקודת המבט המוחלטת". הפסקה תארה את אחד ממקימי חברת "יעדת" והינה הפסקה המקורית:
"אורן, הטכנולוג הראשי של החברה הוא טיפוס צבעוני ומעניין. הוא סיים בגיל 21 דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. לאחר מכן התגייס לחיל המודיעין, ועד היום הוא משמש יועץ לענייני הצפנה לצה"ל. הוא נחשב לאחד האנשים המובילים בחיל המודיעין בתחום פיצוח הצפנים, וזכה על כך בפרס ביטחון ישראל. לפני חמש שנים פתח עם אשתו תהל את המסעדה הקרויה על שמה במדרחוב נחלת בנימין בת"א. בין לבין הוא הספיק להוציא ספר ("הדבר האחרון שאבא שלי הבין"), לשחק בתיאטרון הסמטה ולכתוב למקומות שונים. יום בשבוע הוא מקדיש למשרד הביטחון ולצה"ל בייעוץ לפיענוח צפנים."
קראתי את הפסקה הזאת שוב ושוב ולא האמנתי שקיים בן אדם כזה, איך הוא מצליח לעשות כל כך הרבה בעשרים וארבע שעות. אני בקושי מצליח לגרום לבוס שלי לא לפטר אותי והוא מוכר חברה שהקים אך לפני שנה וחצי! אני מתאמץ לשרבט 300 מילים פעם בשלושה שבועות והוא מוציא ספר! השיא הקולינארי של השבוע שלי הוא כשאנחנו מזמינים פיצה והוא עוזר לאשתו לנהל מסעדה! אני הייתי חניך מצטיין שבועי בטירונות והוא זכה בפרס ביטחון ישראל!
מעולם לא הרגשתי כל כך קטן ולא יוצלח אחרי שקראתי על הבחור הזה.
אבל כעבור שעה שמתי לב שחסר משהוא בתמונה האידיאלית. בשום מקום לא נכתב שיש לו ילדים! הרי אנחנו בישראל ותמיד מציינים עובדה זו. מיד השתפרה הרגשתי פלאים, עכשיו ברור איך הוא מספיק כל כך הרבה. בזמן שהוא משחק בתיאטרון הסמטה אני משחק בתיאטרון בובות, כאשר הוא מפצח צפנים בשביל צה"ל אני עוזר לילדות שלי להכין שיעורי בית. כשחזרתי הביתה מהעבודה לא הבינו צאצאי למה אני מחבק אותם חזק ומודה להם על שהם התירוץ הכי טוב שלי.

 

הסיפור שלא סופר (ואולי טוב שכך)

עד לפני יותר משנה לא היה לי סמארטפון. פשוט הסתדרתי טוב מאד עם הנוקיה הישנה שלי שידעה מעולה לעשות מה שטלפון אמור לעשות. אבל אז התחלתי להסתובב בדרכים ונאלצתי להתחיל להתמודד עם הפקקים ועם השעמום. בעוד אפליקציית Waze עוזרת לי להתמודד עם הפקקים, אפליקציית Podcast Addict עוזרת לי להתמודד עם השעמום כי אין כמו להאזין לפודקאסטים, ולא רק ליהנות אלא גם אפילו להחכים.

אך כל בוקר יש לי את הדילמה האם להפעיל את אפליקציית Waze ולהגיע כמה שיותר מהר לעבודה או את אפליקציית Podcast Addict ולהגיע כמה שיותר חכם לעבודה. אני לא יכול להפעיל אותן בו זמנים מכיוון שביחד הן גומרות לי את הבטרייה אפילו אם הטלפון מחובר למטען. ואין דבר שיותר מעצבן אותי מאשר להגיע לעבודה עם טלפון שצורח שהבטרייה הולכת להיגמר. לאחר כמה ניסיונות (וטעויות) הגעתי למסקנה ש Waze עדיפה וכדי להלחם בשעמום אני מאזין לרדיו הרגיל, כמובן אחרי שאני גומר לחשוב את כל המחשבות על איך אני הייתי פותר את בעיות העולם.

מבין כל מה שמשודר בבוקר אני הכי מעדיף להאזין לתוכנית הבוקר עם טל ברמן ואביעד קיסוס כי בשורה התחתונה הם הכי מצחיקים מכולם, כולל תוכניות החדשות שמשודרות באותו הזמן. כמו בכל תוכנית רדיו, גם להם יש את השלב בו מאזינים מתקשרים בכדי לספר סיפור אישי לרוב על מנת לזכות בפרס כל שהוא. עד היום אף פעם לא התקשרתי לתוכנית שלהם כדי לספר סיפור משתי סיבות עיקריות. או שלא מצאתי סיפור שמתאים לנושא שהם ביקשו או אם הוא כבר מתאים לנושא, זה סיפור שעדיף שלא הייתי מספר לקהל הרחב וחושף דברים שלא צריכים להיחשף.

השבוע החלפתי את הבטרייה ואת המטען באוטו כך שאני מסוגל להשתמש בשתי האפליקציות שהוזכרו מבלי להכניס את הטלפון שלי למצוקה נפשית. זה אומר שאני כבר לא מאזין לתוכנית הבוקר וכנראה שפספסתי את ההזדמנות לספר סיפור אישי ולזכות באיזו ארוחה זוגית מפנקת או תווי קניה בסך 500 ₪. וחבל, כי יש לי סיפור שאני חושב היה מעלה חיוך רחב להרבה מאד נהגים בדרכם לעבודה. אז כדי שלא לא ילך לאיבוד הנה הוא לפניכם.

זה קרה לפני שמונה שנים. הגעתי לרמב"ם כדי לעשות בדיקות תקופתיות, הטבה שקיבלו כל העובדים במקום עבודתי הקודם. אחרי שלקחו ממני דם ושתן, בדקו לי את הראיה והשמיעה, צילמו את הריאות והריצו אותי במהלך בדיקת מאמץ, הגיע השלב הסופי של בדיקה אצל הרופא. מיד כשראיתי אותו הייתה לי הרגשה מעומעמת שראיתי אותו בעבר. ניסיתי לחשוב טוב טוב ולא הצלחתי למקם אותו בשום שלב בחיי אז ויתרתי. הוא ביקש שאתפשט, בדק את הנשימה שלי, לחץ לי על הבטן, דפק על הברכיים ואז ביקש שאוריד גם את התחתונים. הוא אחז באשכיי וביקש שאסובב את ראשי ואשתעל. כשסיים ביקש שאשכב על הצד, ואחרי שלבש כפפת גומי, הכניס את אחת מאצבעותיו לתוך ישבני ווידא מה שצריך לוודא. כשהסתיים גם השלב המביך הזה התלבשתי ונפרדו לשלום.
כעבור יומיים היה בבית ספר של הילדות שלי מסיבת חנוכה. איך שאני נכנס לכיתה של אחת מבנותיי אני רואה את אותו רופא מחבק את אחד הילדים בכיתה. הוא גם ראה אותי ומבוכה גדולה אפפה את שנינו. אחרי 10 שניות שנראו לנצח הוא חייך, הלך לכיווני ובא ללחוץ לי את היד. אותה יד שלפני יומיים הייתה בתוך ישבני ויש לשער שגם בתוך ישבנים אחרים. לא רציתי להעליב אותו ולחצתי לו את היד ואחרי שצחקנו כמה דקות, רצתי מהר לשירותים ושטפתי אותה כמו שלא שטפתי אותה בכל ימי חיי. מאז נפגשנו כמה פעמים באירועים של הבית הספר ולשמחתי הצלחתי להימנע מללחוץ לו את היד. אני מקווה שהוא לא נעלב.

כמו שציינתי בזכות הסיפור הזה סביר להניח שהייתי מקבל כמה תווי קניה.


[פרסומת – את הבטריה והמטען קניתי ב eBay]

משחק בחול

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כבר תשע-עשרה שנים כלי העבודה המרכזי שלי הוא המקלדת. יש הרבה כוח למקלדת. אפשר לכתוב בעזרתה אפליקציות רווחיות, כתבות מעוררות מחשבה וטוקבקים ארסיים. אבל הכוח שלה נובע בעיקר מזה שהיא מחוברת למחשב וחוץ מזה אי אפשר לחפור איתה בורות. כשהייתי ילד קטן לא חשבתי שאי פעם אעבוד על מקלדת, כי לא היו אז מקלדות, במקום זה שיחקתי כמו רוב הבנים עם טרקטור צעצוע והזזתי חול ממקום למקום. הרבה חול נגנב במדינה מאז והיום ברשימה של דברים שאני צריך לעשות עד גיל 50 רשום "לנהוג על טרקטור גדול". כדי לממש את חלום הילדות הרמתי טלפון לר', חבר שעובד אצל קבלן עפר גדול, והוא סידר לי יום כיף.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

פעם במילואים הסביר לי אחד החיילים, נהג משאית באזרחות, שארוחת בוקר של עובד כפיים אמיתי זה שמנת חמוצה עם לחם. אז בבוקר כשקמתי הלכתי למכולת וקניתי שמנת חמוצה ולחמנייה. לשמחתי גיליתי שהמחיר של שמנת חמוצה הוא בפיקוח ממשלתי. לדאבוני גיליתי שכמו רוב המוצרים היא גם בפיקוח הבד"ץ.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על קיר משרדו של ר', שביקש לציין שיש לו רישיון לרכב עד 15 טון, דו גלגלי עד 50 סמ"ק, טרקטור, מכונה ניידת וטנק מרכבה סימן 1 עד 2ב', תלוי שרטוט שמראה "חתך טיפוסי מס' 6 לביצוע סוללת עפר משוריינת בגובה עד 3.0 מ' ל 4 מסילות". בעולמנו, שכה מרוכז סביב ה"היי-טק", אנחנו שוכחים לפעמים שההנדסה הבסיסית ומרכזית בחיינו היא עדיין במה שנקרא ה"לו-טק". לך תשווה את חשיבות אפליקציית הווטסאפ לגשר שאמור להחזיק רכבת עם מאות נוסעים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על דרך העפר שבתמונה, תנוע בעוד כשנתיים מהיום רכבת ישראל בדרכה לבית שאן. כשמסתכלים על מפת התחנות והמסילות של רכבת ישראל מגיעים למסקנה אחת: כל הדרכים מובילות למרכז עזריאלי. ר' ביקש לנצל את ההזדמנות ולבקש מאזרחי ישראל הנחמדים לא לנסוע על דרך העפר (במיוחד בשבתות) כי זה הורס אותה. כן, זה בטח יעזור.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכלי הראשון שנתקלתי בו על דרך העפר היה הגריידר (מפלסת), כלי שתפקידו לישר את השטח לגובה הדרוש. הגובה מסומן בסרט צהוב שקשור על מוטות ברזל שתקועים באדמה לאורך הדרך. מפעיל הכלי, בחור חביב מכעבייה היה די מופתע מזה שאמרתי לו שחלום הילדות שלי הוא להפעיל מכונה לעבודות עפר. אולי בגלל שהוא עובד בזה 10 שעות ביום.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היד הלא שזופה וחסרת האונים שבתמונה שייכת לי. היא מנסה ללא הצלחה להזיז את ארבעת הידיות, מתוך שמונה בסה"כ, ששולטות בגובה וכיוון של הסכין שמפלסת את האדמה תוך כדי נהיגה והעברת הילוכים. ר' סיפר לי שמפעיל גריידר טוב משטח חצי ק"מ ביום וגם מרוויח כ 14,000 ₪ בחודש. זאת יכולה להיות קריירה שנייה מעולה לעיתונאים שאוהבים לחופר.

מנוע:
דיזל טורבו, ארבע פעימות, שישה צילינדרים – 140 כ"ס.
ביצועים: אורך הסכין 3.568 מ'. למה? כי זה בדיוק 12 רגל.
סתם נתון: גודל מיכל הדלק 284 ליטרים. דירוג זיהום אויר רכב מנועי: יותר מטויוטה פריוס.
פוזה: מכירים שאתם נוסעים ברכב אמין, שעושה את העבודה אבל מרגישים בו מגוחך? אז זה הגריידר.
מחיר: כ – מליון שלוש מאות אלף ש"ח (הדגם הספציפי הזה כבר לא מיוצר)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי הכישלון בשליטה בגריידר, בבאגר (מחפר אופני) הרגשתי כמו בבית. יותר נכון כמו בטנק – אפילו נתתי פקודות צוות. רגל ימין שולטת בזחל ימין, רגל שמאל בזחל שמאל, יד ימין ויד שמאל מזיזות שני ג'ויסטיקים ששולטים בזרוע ובכף. שאלתי את המפעיל מה התהליך שצריך לעבור ע"מ לעבוד על הבאגר. הוא סיפר לי שחוץ מרישיון להפעלת מכונה ניידת, הוא אישית התחיל בגירוז המכונות ולאחר מכן עבר התנסות על מכונות קטנות וקלות יותר. מאוחר יותר גיליתי שבישראל יש בחור בשם מרעי זיאדנה מרהט שהוא אלוף העולם בנסיעה על באגר אחרי שזכה באליפות שנערכה בשוודיה.

 

אם הזכרנו כבר טנק אז אין שום ספק שדחפור ה D9 ומפעיליו הם הכוכבים של חיל ההנדסה הקרבית. כל מי שאי פעם ראה דחפור D9 ממוגן בפעולה, אם זה ביצירת מגנן או במשיכה של כלי תקוע לא יכול שלא להתפעל. אני חייב להתוודות כשהייתי ילד חשבתי שמי שמשרת בהנדסה קרבית צריך לדעת לפתור שאלות בגיאומטריה תחת אש.

מנוע: 202 כ"ס ב 1800 סיבובי מנוע.
משקל: 31 טון.
ביצועים: מהירות מקסימלית של 4.4 ק"מ בשעה, מהירות סיבוב זרוע 10 בדקה!
נוחות: מזגן אדיר, כיסא מפנק והכי חשוב חיבור  USB לשמיעת פודקאסטים בנושא מדע וטכנולוגיה.
פוזה: כלי נחשק בקרב המפעילים, מרגיש גם כמו להיות בתוך רובוטריק.
מחיר: כ – 600,000 ₪ חדש עם הניילונים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה הכלי שרובנו מכירים ומדמיינים כשאנחנו חושבים על כלי לעבודות עפר, השופל (מעמיס אופני). די קל לתפעל אותו. יש גז, ברקס, הילוכים, הגה ושני ג'ויסטיקים קטנים. אחד מהם שולט בזרוע והשני בכף. הדבר שהכי קשה זה לנסוע אחורה בגלל שהוא רכב מפרקי ומאד גבוה. אחרי נסיעה כושלת אחורה, תוך כדי צעקות של המפעיל מלמטה הבנתי מה נשים מרגישות שמכוונים אותן.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמו שכבר אפשר להבין הכלים של היום מאד מפנקים ובטיחותיים אז כדי לפתוח את הבעיה של הנסיעה אחורה שמו מצלמה. בעולם של ציוד מכני הנדסי מוצרי Caterpillar נחשבים להכי טובים. זה בא כמובן עם תג-מחיר מתאים.

מנוע: 197 כוחות סוס. לחשוב שפעם במקום הכלי הזה היו עובדים 197 סוסים. היה צריך שופל רק כדי לפנות את החרא שלהם.
ביצועים: מהירות מרבית בנסיעה קדימה 37 קמ"ש (כמובן שלי נתנו להתקדם במהירות של 1 קמ"ש), הכף מסוגלת הכיל 3.5 מטר מעוקב של אדמה.
נוחות: כסא מאד מפנק, ג'ויסטיקים שמזכירים את משחקי מחשב בשנות ב 80.
פוזה: מבין שלושת הכלים שבחנתי זה ללא ספק הטוב ביותר כשילוב של מהירות נסיעה, נוחות עבודה ויכולת הזזת עפר.
מחיר: כ – 800,000 ₪ למודל 2012 (הדגם הספציפי הזה כבר לא מיוצר)

130-DigThis

בדרך הביתה חשבתי על רעיון עסקי מדהים. אטרקציה שבה גברים מתוסכלים יגיעו למקום בו בשביל תשלום ותחת פיקוח יוכלו לנהוג ולתפעל שופל או באגר. קונים שופל ובאגר משומשים במיליון ₪, משתלטים על שני דונם ריקים בנגב וזהו. להפתעתי גיליתי שיש כבר אטרקציה כזאת אבל בלאס-ואגס. הנה עוד סיבה לנסוע לואגס. (http://www.digthisvegas.com)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחקתי מהרשימה של דברים לעשות עד גיל חמישים את הסעיף: "לנסוע על טרקטור גדול", והגעתי למסקנה שמזל שכלי העבודה שלי הוא מקלדת. אבל כדי שאצליח שהגיע לגיל חמישים לקחתי שואב אבק כדי להפטר מכל החיידקים שרובצים להם בין מקשים.

עכשיו ההם כי אני זקן

זאת הייתה ההלוויה הצבאית הראשונה שנכחתי בה. הקהל הרב הורכב מהמון קבוצות. משפחה, חברים לעבודה, חברי ילדות וגם מחיילי ומפקדי גדוד 8726. גדוד ותיק של טנקי מרכבה סימן 1 שלפני חצי שנה פורק. כל מי היה מעל גיל מסוים שוחרר, חלק שובצו בתוך פלוגת מילואים של חטיבה 7, חלק במפקדת חטיבת 188 וחלק בחטיבות מילואים אחרות. רוב אלו שהמשיכו גויסו בצו 8 במבצע "צוק איתן".
וכך בהלוויה עמדנו זה לצד זה חיילי ומפקדי גדוד 8726 המפורק. חלק באזרחי וחלק במדים. המומים מפגישת המחזור הנוראית ובלתי צפויה בה ליווינו את אמוץ, הסמג"ד שהיה מסוגל להזיז הר ותוך כדי כך לחייך חיוך ערמומי. אני הייתי מאילו שבאו על אזרחי. באותו הטקס של פירוק הגדוד שנערך לפני חצי שנה באשקלון, בגיל 44 ואחד עשרה חודשים, קיבלתי תעודה שמודיעה לי שזהו, נגמרה תקופה.

הסתכלתי על החברים במדים. אלון, המג"ד הקודם של הגדוד, ישב על כסא גלגלים אחרי שנפצע באותה תקרית ליד עין השלושה. לידו עמד פלג, שהחליף את אמוץ כסמג"ד והוצב בכרם שלום ומאחור עמד אלי, המ"פ הקודם שלי שהיה בכח הפינוי. הסתכלתי עליהם וקינאתי. קינאתי שהם שם ואני, כמו רוב תושבי מדינת ישראל, עובר את המבצע הזה בכניסה לממ"דים, בצפייה אינסופית במשדרי החדשות ובשיטוט חסר תכלית באתרי אינטרנט ורשתות החברתיות.
חשוב לשים דברים בפרופורציה. את "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" העברתי באותה צורה ובזמן "מלחמת לבנון השנייה" ו"עמוד ענן" הוצב הגדוד ברמת הגולן בהמתנה לסורים שבסוף לא הגיעו. אבל אז ידעתי שאני חלק ממשהו גדול. ראיתי את ההרגשה הזאת אצל אחרים בעבר בכמה טקסים של שחרור ממילואים. בית התותחן בזכרון יעקב נמצא חמש עשרה דקות הליכה מהבית שלי ושם נערכו בשנים האחרונות רוב טקסי שחרור ממילואים את חיילי החטיבה. וכך יצא שכמה פעמים הגעתי לשם כדי לייצג את הפלוגה ולהגיד שלום ותודה. המבט על פני האנשים שעמדו להשתחרר באותו יום היה כמעט תמיד זהה. לא של שמחה יתרה אלא של עצבות. הכרתי את כולם טוב מאד. רובם לא אהבו לבוא למילואים, רובם שמחו על אימונים ותעסוקות שבוטלו ואתם יודעים מה, האמת גם אני. אבל השחרור מהמילואים סימן בשבילם דבר אחד, שלא צריכים אותם יותר.

גם מאד כעסתי. כעסתי על עצמי שבניגוד לאמוץ, שהיה בגילי, לא התנדבתי להמשיך ולשרת. כשנכנסתי למכונית בסיום ההלוויה הסתכלתי במראה ומאד לא אהבתי את הפרצוף שהסתכל עלי בחזרה.
חזרתי הביתה ולשם שינוי רציתי לשבת ולדבר עם האישה. בדרך כלל ברגעים קשים ומבלבלים אני נוטה להסתגר עם עצמי אבל הפעם הרגשתי צורך לדבר. סיפרתי לה על ההלוויה. על הרגע בו אמר הבן בקולו הצעיר והחנוק "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" וכל האנשים כאחד פשוט החלו לבכות. על הנאום המרגש של אלון שאיבד מישהו שהיה מעבר לחבר למילואים וכמה התחבקנו אחד עם השני אחרי שכולם הלכו. איך יכולתי לדמיין את הסיטואציה ההפוכה בה היא האלמנה ואני זה ששוכב בארון המכוסה בדגל ישראל. וכמה אני מרגיש חרא, חסר תועלת ומאוכזב מעצמי.
פעמים הסיעה אותי האישה לנקודות האיסוף בצו 8, בממוצע מאז שנפגשנו 21 יום בשנה במקום לישון בבית ישנתי רחוק ממנה באוהל, מוצב, קרוואן או על טנק. היא, כמו רוב הנשים, שנאה את הרגע שבו הוצאתי את הציוד הצבאי שלי מהארון. אבל היא גם הבינה למה אני מרגיש כך. היא הסתכלה עלי ואמרה את הדבר הכי נכון שהיה צריך להגיד: "די, עשית מספיק".

ואז באמת הבנתי. לא משנה אם הייתי מתנדב בסופו של דבר השירות הצבאי היה מסתיים. בעוד שנה, בעוד חמש שנים אבל הוא היה מסתיים. תהליך טבעי בו הצעירים מחליפים את המבוגרים. וזה קורה לא רק בצבא. זה קורה גם בעבודה, זה קורה גם בספורט, זה קורה גם בהנהגה וזה קורה גם בחיים על פני כדור הארץ. והחכמה היא לדעת איך להתכונן לאותם שינויים בלתי נמנעים, איך לנצל את האפשריות החדשות שנפתחו, את היתרון היחסי בגיל ואיך לתרום לחברה בדרכים שלא דורשות החזקת רובה והסתערות אל מול פני אויב, והכי חשוב איך ליהנות ממה שקורה הרגע. כי החיים קצרים, בלתי צפויים וחבל לבזבז אותם על בצפייה אינסופית במשדרי החדשות ובשיטוט חסר תכלית באתרי אינטרנט ורשתות החברתיות.

רגע מכונן

בכל יום הולדת אני נוהג לשבת עם עצמי כשעה ולהיזכר בכל מני אירועים שקרו לי מאז שנולדתי. השנה הזיכרון שלי התמקד באירוע שאם היה מופיע במדורי הספורט בעיתונות הייתה הכותרת שלו "ההחמצה הגדולה". זה קרה בחורף 1985 בעת משחק של נבחרת בית ספר בכדורגל, אבל לפני תיאור המקרה, טיפה רקע היסטורי.

בחורף 1985 שמו של הבית ספר בו למדתי היה Southwest High, ומיקומו הגיאוגרפי היה בעיר פורט וורת' אשר במדינה טקסס שבארצות הברית של אמריקה. הכדורגל, שכה משמעותי ברוב חלקי העולם, היה אז (והאמת שגם היום) מדורג די נמוך ברשימת מקצועות הספורט שנערים אמריקאים בוחרים לשחק בו. במקומות הראשונים ברשימה אפשר למצוא פוטבול אמריקאי, כדורסל, בייסבול ואפילו אתלטיקה קלה. מקצועות שהצלחה בהם יכולה להתבטא גם בהצלחה כספית. אז על בסיס הפתגם המפורסם "עדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות", והעובדה שהגעתי ממדינה שבה כדורגל הוא הספורט המועדף, היה לי יתרון מקדים אצל המאמן.

המאמן היה טקסני ענק שלא הפסיק ללעוס טבק וכל יריקה שלו היה שוות ערך לפיגוע ביולוגי. אימון נבחרת הכדורגל היה המקצוע השני שלו שכן הוא היה מאמן ההגנה של נבחרת הפוטבול האמריקאי של בית ספר. הוא התלהב מהזר, אני, שהגיע לקבוצה שלו ובמשחק הראשון של הנבחרת העלה אותי כחלוץ לקראת סוף המשחק כשהתוצאה הייתה 0-0. קיבלתי את הכדור באמצע המגרש, עברתי שחקן אחד, וכשהגעתי לרחבת ה 16 הוכשלתי ונשרקה לטובתנו בעיטת פנדל. את הפנדל בעט בהצלחה שחקן אחר ונבחרת ניצחה.
מעודד מהופעת הבכורה המוצלחת שלי, הכניס אותי המאמן במשחק השני למגרש עשר דקות לפני סיום המחצית הראשונה. מסרתי כמה מסירות, בעטתי פעם אחת לשער ודקה לסיום המחצית, בזמן התקפה מתפרצת, הרים שחקן מהקבוצה כדור לשער מצד ימין, הכדור עבר את השוער, ואני שעמדתי על קו השער הייתי רק צריך לנגוע נגיעה קלה בכדור והוא היה נכנס. אבל פספסתי וצעקת אכזבה גדולה נשמעה מכיוון הספסל.

הייתה לי סיבה טובה לפספוס והסיבה היא 3. 3 היה המספר של המשקפיים ששבועיים אחרי זה קיבלתי. במשך כמעט שנתיים הסתובבתי בלי לראות יותר מדי טוב לטווחים שמעל 10 מטר, פשוט לא רציתי להרכיב משקפיים. במחצית ניגש אלי המאמן ואמר לי במבטא טקסני כבד – "היית צריך להבקיע". מאותה נקודה לא העלה אותי המאמן למגרש אלא במקרים שבו הובלנו 6-0 או הובסנו 0-6.
יצא לי כמה פעמים לחשוב איך החיים שלי היו נראים אילו הייתי מבקיע. האם הייתי נהפך לכוכב הנבחרת ולמקובל חברתית? האם אחת המעודדות הייתה יוצאת איתי? האם אחרי סיום הלימודים הייתי מקבל מלגה מאוניברסיטה יוקרתית לבוא ולשחק אצלם? והאם היום הייתי פרשן כדורגל באחת מרשתות הטלוויזיה. אני לא יודע מה התשובות, ולמרות שאני מנחש שזה לא היה משנה, עדיין תחושת ההחמצה והכישלון רודפים אותי עד היום.

Soccer-85-86
מצא את הישראלי

יומיים אחרי יום ההולדת שלי נכחתי באליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בירושלים. בני, יחד עם בת זוגו, התחרו מול 15 זוגות נוספים בדרגה שלהם. מהיציע נראה היה שהם רקדו מעולה אבל כשהגיעו התוצאות התברר שעקב טעות קטנה של בני בזמן ריקוד הרומבה, הוא ובת זוגו לא עלו לגמר וסיימו במקום ה 14. רק לשים דברים בפרופורציה מקום 14 בארץ! הפעם היחידה שאני הייתי מקום 14 בארץ הייתה שנולדתי, וכאשר שלוש עשרה ילדים נולדו אחרי והייתי הילד ה 14 הכי צעיר במדינה.

בערב לפני השינה ביקש ממני נדב להיות איתו בחדר. בניגוד לפעמים קודמות הפעם הוא היה מאד שקט ומרוכז בעצמו.
"על מה אתה חושב?", שאלתי אותו.
"על הטעות הדבילית שלי בריקוד", השיב בעצב, "אם לא הייתי עושה אותה היינו עולים לגמר".
"לא נורא", אמרתי לו, "פעם הבאה ואל תשכח שאתם מקום 14 בארץ".
לא נראה כי דברי עודדו אותו והוא נראה כמשחזר את הריקוד שוב ושוב בראשו כמו שאני משחזר את אותה החמצה אומללה.
הבנתי שאני צריך למצוא דרך נוספת לשפר את מצב רוחו אז סיפרתי לו את סיפור ההחמצה שלי ועל עוד 9 כישלונות נוספים שקרו לי בחיים ואיך התגברתי עליהם. הילד שכבר מתחיל להבין שאני לא האבא מהשיר "לאבא שלי יש סולם", הסתכל עלי המום בעיניים הגדולות והירוקות שלו ואמר: "אבא, בתחרות הבאה אני רוצה שאימא תלווה אותי".
יופי, עכשיו יש לי עוד רגע של כשלון להיזכר בו בימי ההולדת הבאים שלי.

שלושה שבועות של סירחון חושים

מה משותף לחיסול בת"א, שביתת רופאים, משלוח ספינת קרב אירנית לחופי ארה"ב, בחורה בשם אתי שהשילה 50 ק"ג בשנתיים ויומן שכתבתי בזמן שאשתי הייתה במסע עסקים של 21 יום בארה"ב? כולם היו נושא לכתבות שהופיעו בעמוד הראשון של YNet.
כמו שאתם מבינים הלינק הוא לכתבה שלי – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4478971,00.html

ynet