האם מותר לצחוק על הכל?

יש לי קטע סטנד-אפ אחד שעובד מעולה ומצחיק כל פעם מחדש גם בעברית וגם באנגלית. זה קטע לא פשוט שעוסק בהיטלר, מסע בזמן ובפדופיליה.
לפני כחודש הופעתי בבר בירושלים ועשיתי את הקטע באנגלית. בזמן שאני עושה את הקטע אני רואה מישהו בקהל שנראה מאד נסער. כשירדתי מהבמה הוא ניגש אלי ואמר לי "!You are one sick motherfucker" ויצא מהבר.
אני לתומי חשבתי שהוא נתן לי מחמאה אבל לאחר מכן התברר לי שהבחור, שהיה אמור לעלות לבמה כעבור כמה דקות, מאד נפגע מהקטע שעשיתי ופשוט החליט לעזוב את המקום. זאת פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה ואני יכול להבין איך הקטע הזה עלול לעצבן או לפגוע, וזה גרם לי לחשוב על השאלה "האם מותר לצחוק על הכל?".
במקרה, בזמן שאני חושב על השאלה הזאת, עלתה בנטפליקס סדרה בשם "רוסטים היסטוריים", שבכל פרק צוחקים על דמות היסטורית אחרת כשבאחד הפרקים הדמות היא אנה פרנק. אחרי שראיתי את הפרק הזה ואחרי שחרשתי את האינטרנט כדי לראות את קטעי הסטנד-אפ הכי "קשים" הגעתי למסקנה שהתשובה לשאלה "האם מותר לצחוק על הכל?" היא כן, אבל תלוי איפה עושים את זה.
נתחיל ב"כן". אפשר וחשוב לצחוק על הכל ובמיוחד אנחנו היהודים. כשג'ף רוס ניסח את זה הכי טוב:

נמשיך ב "אבל תלוי איפה עושים את זה".
יש הבדל בין הופעה בבמה פתוחה במועדון סטנד-אפ, לבין הופעה ביום כיף של עובדי חברה מסוימת. מי שמגיע לראות הופעת סטנד-אפ מיוזמתו צריך לברר מראש את סוג ההומור של הסטנדאפיסטים שיופיעו מולו (למשל האם הם גסים או צוחקים על נושאים "רגישים").
לעומת זאת סטנדאפיסט שנשכר להופיע ביום כיף של חברה צריך לשאול מראש איזה סוג חומר מותר לו לעשות. זה נימוס בסיסי וגם כיבוד של מקצוע הסטנד-אפ.
רשמתי את כל זה כי ביום שבת הקרוב (22/6) ב 21:00 אני עושה את הקטע המדובר בערב "חתול בשק" בפאב סוניה שבקיבוץ מעגן מיכאל. יהיו עוד חמישה סטנדאפיסטים מצחיקים. בואו תצחקו (ואולי גם תעלבו)