יום שני בערב

כשהייתי בכיתה ח', בסוף שנת 1982, ידעתי שכל יום שני בשעה 20:00 אני חייב להיות בבית. לא בגלל שזאת הייתה דרישה של ההורים שלי אלא פשוט שבאותה השעה שודר פרק של הסדרה "תהילה". הסדרה, שהייתה מבוססת על סרט קולנוע בעל שם זהה, מתארת את קורותיהם של תלמידים ומורים ב"תיכון לאומנויות הבמה" בניו יורק. באותם שנים של ערוץ אחד ויחיד, אם היית מפספס שידור של פרק היה סיכוי טוב (כך חשבנו) שלעולם לא תהיה לנו ההזדמנות שניה לראות אותו. כמעט לאף אחד לא היה מכשיר וידאו (VCR) וגם לא היו שידורים חוזרים של סדרות שהוקרנו בערב. בגלל שכל הילדים בבית ספר דיברו למחרת על מה שהיה בפרק, מאד לא רציתי לפספס את השידור.

לפני כתשעה חודשים נרשמנו לשירות של HOT VOD והתחלנו להשלים את כל ה"חוסרים" שהיו לנו. (אנחנו לא צופים בסדרות בצורה בלתי חוקית). בהתחלה ראינו כל יום פרק של "משחקי הכס" (60 פרקים = חודשיים). אחרי זה המשכנו עם שני פרקים ביום של "המפץ הגדול" עונות 1 עד 7 (159 פרקים = חודשיים וחצי) וקינחנו בפרק ביום של "הפמליה" (96 פרקים = שלושה חודשים). זה היה מאד נחמד לסגור את הפער ועוד כל כך מהר, במיוחד לאור חוויות הילדות שלי, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני מפספס משהו, שההנאה שלי טיפה נפגעה.
הפרק הראשון של העונה הרביעית של הסדרה המעולה "סיליקון ואלי", שמספרת את סיפורם של כמה מתכנתים / יזמים בסיליקון ואלי שודר ביום שני ה 24 באפריל בשנה 22:30. מאז כל יום שני בשעה 22:30 אני רץ לסלון, כמו לפני 35 שנה, כדי לראות פרק חדש. למרות שזה מיותר, אני הרי יכול להקליט את הפרק, לראותו ב VOD מתי שארצה או אפילו להמתין לסיום העונה ואז לראות הכל ברצף, יש משהו בריטואל הזה שעושה לי טוב. במיוחד אני אוהב את ההמתנה של שבוע בין פרק לפרק, דבר שמאפשר לספוג את מה שקרה בפרק ולחשוב מה יקרה בפעם הבאה. זה סוג של דחיית סיפוקים שעושה רק טוב לנפש.
ומה לגבי הפרקים של תהילה שפספסתי בשנת 1982? תמיד אפשר למצוא אותם ב YouTube.