לראות ולהראות עולם

פרופ' גיא בן סימון הוא מנהל המכון לפלסטיקה וארובות העיניים, במחלקת העיניים של בית החולים שיבא תל השומר. חוץ מזה הוא גם חבר ילדות שלי. ערב אחד ישבתי אתו על כוס קפה והוא סיפר על מסעות ההתנדבות שלו ברחבי העולם. שעתיים אחרי זה הבנתי שזה חייב תיעוד.

$30 לחומרים + 30 דקות של רופא עיניים שווה יכולת לראות.
קוראים לזה Blind Tours. הייתי מקבל מפה דהויה בפקס ומכונית 4X2 מסוג City Golf שמסוגלת לנסוע בכבישי האפר המוזנחים ויוצא לעיירה נידחת בדרום אפריקה. שם פגשתי מאות אנשים. חלקם עיוורים לחלוטין, חלקם הלכו עשרות קילומטרים במשך ימים שלמים וכולם באו כדי לנסות ולזכות בניתוח לטיפול בקטרקט שזאת מחלה המתבטאת בעכירות של עדשת העין. הייתי אז מתמחה שנה שניה, כלומניק במונחים רפואיים של המערב, אבל שם באפריקה אלוהים. בשבוע אחד עשיתי 110 ניתוחים שזאת כמות שעושה מתמחה בארץ בכמה שנים אם יש לו מזל. האני מאמין שלי שכל אחד יכול ללמוד את הטכניקה של ניתוח הקטרקט בלי צורך אפילו ללכת לבית ספר לרפואה כי בסופו של דבר אנחנו הרופאים די דומים למכונאי רכב. ההבדל המרכזי הוא רק מה קורה שהתהליך מסתבך ושם שאתה לבד בבית חולים לא מצויד כל טעות היא קריטית. חוץ מההישג המקצועי, הסיפוק בלראות אנשים שתוך יום מקבלים בחזרה את הראיה, החוש שרובנו מדרגים במקום הראשון שרשימת חמשת החושים הכי חשובים, היה בלתי נתפס. שם הבנתי בפעם הראשונה למה באמת הלכתי ללמוד רפואה. אחרי ביקור כזה הייתי חוזר ליוהנסבורג, לחלק הלבן שלה, אל כלובי הזהב של הלבנים שמוקפים גדרות ענק ועיירות עוני מזעזעות. $30 לחומרים + 30 דקות של רופא. זה כל מה שצריך. שם גם הבנתי שהעולם ממש לא פייר.

בזמן שישבתי על הנדנדה וקראתי ספר ניגש אלי שופט הצדק של האי ושאל אותי "תגיד לי, מה קורה אתכם ועם הפקסטינים?"
הנדנדה הייתה תלויה על עץ באטול פינגלאפ (Pingelap) אחד האיים של מיקרונזיה. על שלושה איי אלמוגים קטנטנים חיים כמה מאות בני אדם, אין שם חשמל, מים זורמים או כלי תחבורה ממונעים והקשר הרצוף עם העולם החיצון נשמר בעזרת רדיו אחד שעובד בקושי על בטריות. הגענו לשם אחרי טיסה מפחידה, במטוס קטן מעל אוקיאנוס גדול אחרי שגמרנו לטפל בלא מעט אנשים באי המרכזי של מיקרונזיה שנקרא פונאפי (Pohnpei). עקב סופה קטלנית במאה השמונה עשרה, הושמדה רוב האוכלוסייה ובגלל נישואים בתוך המשפחה (או במקרה שלנו בתוך האי) נוצרה שם מחלה נדירה של עיוורון צבעים מוחלט בכ 10% של מתושבים. המחלה תועדה בספרו המפורסם של אוליבר סאקס "האי של עיוורי הצבעים". זאת מחלה כל כך מוזרה שהאישון שלהם קטן(!) בחושך ונאלצנו לחקור אותם בעזרת מצלמה עם יכולות של אינפרה אדום. בני אדם הם יצורים מדהימים ועיוורון הצבעים אפשר להם לפתח טכניקת דיג בלילה ואנחנו אכלנו כמות של טונה אדומה שפה בתל אביב שווה משקלה בזהב. מהביקור הזה יצא לי, עדיין מתמחה צעיר, לכתוב מאמר יחד עם הפרופסור שהיה איתי והוביל את המסע. זה היה מאמר כל כך מוצלח שהוא פורסם בלי תיקונים בעיתון רפואה אנגלי שנחשב לעיתון מאד אנטישמי, כנראה בגלל הסיפור שלנו והפקיסטנים.

שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!

שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!

בכל עיר בירה יש את "המלון" שהוא המקום הכי חשוב.
באבוג'ה עיר הבירה של ניגריה זה היה הילטון, מלון סופר מערבי ומאד יקר. בין קירותיו הסתובבו פוליטיקאים מקומיים, שגרירים, שייחים סעודים לבושים גלביות מסורתיות ועונדים שעוני יוקרה, אנשי עסקים רבים ונערות ליווי יפיפיות. לא היה קשה לדמיין את הכסף הרב, שאין לדעת את מקורו, שהחליף שם ידיים בעסקאות שנרקמו שם בברים ובמסעדות כשבחוץ הייתה ניגריה האחרת. קשה, אלימה ומפחידה אפילו יותר מדרום אפריקה. ארץ שנסיעה ברחובותיה הייתה דומה במהותה למבצע צבאי לכל דבר. בזמן שהייה שם חשבתי על הסרט המעולה "מלון רואנדה" שמספר על סיפור הצלתם של בני טוטסי רבים בידי פול רוזסבגינה (שמגלם אותו דון צ'ידל), מנהל מלון ברואנדה, בזמן רצח העם שהתרחש ברואנדה בשנת 1994. המלון אירח את אותו סוג של אנשים שהיו במלון בניגריה אבל עם פרוץ המלחמה חולצו כל הזרים ופול, שהיה משבט ההוטו הטובח ונשוי לאישה משבט הטוטסי הנטבח, הכניס למלון לא רק את בני משפחתו אלא גם פליטים רבים. כדי לשמור על חייהם הוא נאלץ לפעול במניפולציות ושוחד של המליציות הרצחניות וקציני צבא רואנדה. חשבתי על זה לא רק בגלל שהסרט משקף את הבעיות האתניות שיש בכל רחבי אפריקה אלא גם בגלל שלא הבנתי עד היום מה מנע מהניגרים העניים שמחוץ למלון להחליט שנמאס להם מהפערים הבלתי נתפסים ומהשחיתות הפושעת ופשוט להסתער על המלון ולקחת מכל הבא ליד. אולי יום אחד הם יעשו את זה. למזלי זה לא קרה בזמן שהייתי שם.

יש בישראל כתשע מאות רופאי עיניים פעילים.
זה שם אותנו במקום הראשון בעולם ביחס של רופאי עיניים אל מול אוכלוסייה כללית. רק להשוואה באוסטרליה יש כמאתיים ושלא נדבר על כמה מעט יש באפריקה או דרום אמריקה. אבל אנחנו בישראל לא מובילים בכמות אלא גם באיכות ושמדברים על איכות בראש ובראשונה חייבים להזכיר את פרופ' מיכאל בלומנטל ז"ל. הוא היה זה שפיתח את טכניקת הניתוח Small Incision Cataract Surgery שבעזרת אמצעים פשוטים (סכינים קרות) ניתן לבצע את הניתוח הקטרקט בעלות נמוכה, עם תוצאות מצוינות מבחינת שיקום העין וללא תפרים. הוא היה מנהל המחלקה הכי מוערך בתל השומר ונערץ בכל העולם בייחוד במזרח הרחוק, באסיה, הודו, מאחר ששם הניתוח מאוד חיוני. הוא הקים כנסים בינלאומיים בארץ ובחול, הקים את עמותת העין, והיה חלוץ בתחומו בכל העולם. אני בחרתי בעיניים כי חשבתי שזה מקצוע שאפשר להכיל אותו. שאפשר ללמוד את כולו. ויחסית באמצעים פשוטים לבצע ניתוחים מורכבים ולעזור לאנשים בלי הרבה פלברה. אבל לא יכולתי לדמיין כמה המקצוע גדול. יש עשר תתי-התמחויות! זאת אומרת שאחרי התמחות של חמש שנים אתה עושה עוד שנתיים עד שלוש תת התמחות. מה שאני עוד אוהב במקצוע זה העובדה שהכל אפשר לגלות בבדיקה של העין ואין תלות במה שהחולה אומר לך כי כל מי שצפה בסדרה המעולה "האוס" יודע שכולם משקרים. בקיצור בשורה תחתונה כאשר שמדברים על המחסור הצפוי ברופאים בשנים הקרובות מדברים על הרדמה (ותת התמחות בטיפול נמרץ) כירורגיה כללית ונאונטולוגיה (רפואת פגים). לעומתם התמחויות הכי מבוקשות הן עור, מין, עיניים וכירורגיה פלסטית שזה אומר שכולם רוצים גם להיות יפים וגם לראות אנשים יפים אחרים.

שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור

שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור


הבטתי החוצה בזמן הניתוח ודרך החלון ראיתי ילדים מחרבנים באמצע הרחוב.
זה היה בבית החולים בעיר ג'ינקה שבדרום אתיופיה, עיר עלובה שבבית החולים כמעט ולא היה אפילו ציוד מינימלי וניתוחים נעשו שם ללא הרדמה. שם כיכבה מחלת הטרכומה, גרענת למי שחובב מושגים בעברית, שזאת מחלה זיהומית מדבקת של העיניים הנגרמת על ידי החיידק כלמידיה טרכומטיס. אם לא מטפלים בה העפעף מתהפך והריסים שורטים את העין עד למצב של עיוורון. בעולם המערבי היא לא קיימת אבל שם עקב תנאי ההיגיינה הירודים יותר אנשים מתעוורים מזה מאשר מקטרקט. כה חריפה המחלה הזאת שארגון הבריאות העולמי בנה תוכנית שנקראת 20/20, או 6/6 בארץ, שמטרתה לחסל את אותה עד שנת 2020 (איזה מזל יש לאפריקאים שראיה מעולה לא נקראת 30/30?). כמו כל דבר שקשור בבריאות גם במקרה של עיניים מניעה זאת הדרך הכי טובה לשמור על היכולת לראות טוב עד גיל מבוגר. תרחיקו חומרים דטרגנטים כמו אבקות כביסה מהילדים, משחקים סקווש או טניס? שימו משקפי מגן, תרכיבו משקפי שמש טובות בשמש הישראלית הקופחת, תירחצו ידיים, תסתכלו לתוך העיניים שלכם לפעמים – רואים משהו חריג? זה לא טוב! והיבדקו אצל רופא עיניים במיוחד אם אתם ילדים או עברתם את גיל 40. אם תעשו את כל מה שאמרתי יש סיכוי טוב שלא תגיעו למצב שכיבה שאני מעליכם מחזיק ביד כלים רפואיים.

בזמן הם שרפו את דגל ישראל, אנחנו בצענו ניתוחי עיניים בבית החולים הממשלתי.
זה היה במלדיבים, קבוצה של למעלה מאלף איים שנמצאת באוקיאנוס ההודי, ובהם גרים כארבע מאות אלף מוסלמים. אחרי כמה ימים של בטלה מאולצת נפגשנו עם הנשיא מוחמד נשיד, שעלה לשלטון בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו באיים שנערכו באוקטובר 2008, וסיימו שלושה עשורים של דיקטטורה. הנשיא, שגדול ממני רק בשנתיים נבחר לגיבור הסביבה מס' 1 של מגזין "טיים", כאשר חרת על דגלו את נושא איכות הסביבה והמאבק בהתחממות הגלובלית. הוא התנצל על ההתנהגות של בני ארצו, שסביר להניח לא יודעים איפה נמצאת ישראל על המפה, ואנחנו התחלנו לעבוד. זאת הייתה משלחת מטעם הארגון "עין מציון", ארגון מדהים שמורכב ממתנדבים יהודים מישראל ושאר מדינות העולם. כך שחוץ מלעזור לאנשים זה גם משרת את המטרה של שיפור תדמיתה הלא פשוטה של ישראל בעולם כאשר תתפלאו לשמוע גם משרד החוץ עוזר רבות. זאת גאווה אדירה לעבוד בארץ זרה שבחוץ מתנופף לו הדגל הכחול לבן, דגל שמסמן לכל הסביבה שהיהודים באו לעזור. הנשיא המתון התפטר לפני כשנה לאחר שבועות של הפגנות במלדיביים שנערכו נגדו ושיצא להפגין כנגד השלטון החדש נעצר והוכה על ידי הצבא‏. בימים אלו גם מסתובבת באינטרנט עצומה הקוראת לנשיא החדש לבטל את עונש המלקות שהוטל על אישה שנאנסה ע"י אביה. סביר להניח שהיום לא היו נותנים לנו לנתח. חבל.

מעציב ומצחיק אותי בו זמנית כשאנשים שואלים אותי למה אני ממשיך להתנדב בפרויקטים הללו. מעציב כי בדרך כלל זה קשור בכסף. הם לא מבינים למה אני עוזב לשבועיים את המרפאה הפרטית שלי, למה אני מחליט להרוויח פחות כסף. מבחינתי המטרה של כסף זה לספק לי ולמשפחתי את הדברים הבסיסיים ברמת חיים סבירה וזהו. לכל כך הרבה אנשים פה נדפק השכל סביב צבירת כסף שהם רק חיים פה בשביל הפנסיה ולך תדע האם בכלל כל הקרנות הללו ישרדו עד שאני אגיע לגיל 67. זה גם מעציב אותי כי הערך של נתינה לאחר, לשונה, לחלש, לעני נעלם פה מהנוף לאחרונה. ולמרות שתרומה שלי היא טיפה קטנה בים בסבל שיש פה בכדור-הארץ אני אצטט את פרופ' אסיה שאמר "זאת אמנם טיפה בים, אבל זאת הטיפה שלי". אמרתי שזה גם מצחיק אותי כי אנשים לא מבינים איזה חוויות אישיות ותרבותיות צברתי בכל המסעות הללו. מסעודות בבתי שגרירים לטקס קבלה בכפר נידח בהודו, מצלילה עם כרישים לחיוך של ילדה יפיפייה שהסרתי לה גידול מהעין, מלשתות בירה מקומית שמרדימה לך את כל הפרצוף לחברויות אמת שיצרתי עם הקולגות שלי. ההתנתקות הזאת מחיי היום יום נותנת לי גם את הכוח להמשיך למרות שדקה אחרי שנוחתים בארץ ופותחים את הרדיו זה כאילו שאף פעם לא עזבתי.

חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!

חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!

החלק הכי קשה במסעות הללו הוא לשכנע את האישה לתת לי לנסוע.
כשאנחנו נפגשים עם זוגות נוספים ואני מספר שטסתי למדגסקר כאשר אשתי הייתה בהריון רביעי עם רגל שבורה אני מקבל שני סוגים של מבטים מהזוגות האחרים. מהנשים מבט רצח, מהגברים מבט הערצה. אז זאת הזדמנות טובה פשוט להגיד לאישה תודה בשמי ובשם כל המטופלים ברחבי העולם.


נהנתם מכתבה? רוצים לתמוך בבלוג בחינם? בדף "תמיכה בבלוג" תוכלו לגלות איך. תודה!


 

פוסט זה פורסם בקטגוריה טכנולוגיה, ישראל, עבודה, פילוסופיה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s