להפסיד בכבוד ולהרוויח בגדול

הכתבה פורסמה (לאחר שינויים ועריכה) בגיליון דצמבר 2015 של המגזין בלייזר.
יש להם גם אתר מעולה ששווה ביקור – http://www.blazermagazine.co.il

578% תשואה ב 2015? מלהפיק סרטים?! איך זה יכול להיות?!!
את השאלה הזאת שאלתי את עצמי אחרי שבזבזתי שעה וחצי בצפייה בטלוויזיה באחד הסרטים הכי גרועים שראיתי בחיי. כל כך הייתי מזועזע שמיד בסיומו גלשתי לאתר IMDB כדי לברר פרטים על הסרט הנורא הזה, שיצא בסוף 2013, ושנקרא באנגלית "Best Night Ever" ומספר על עלילותיהן של ארבע נשים שנוסעות למסיבת רווקות בלאס וגאס (הו, כמה מקורי). פחות עניין אותי מי היו השחקניות או מי ביים את הסרט אלא כמה הוא עלה, כמה הוא הכניס ומי לעזאזל הפיק אותו. את הסרט הפיקה חברה בשם Blumhouse Productions, הוא הכניס כשלוש מאות וחמישים אלף דולר ולא הצלחתי לגלות כמה הוא עלה. אבל ההנחה שלי הייתה שאותה חברת הפקות כבר לבטח לא קיימת, היא בטח קרסה כלכלית, אך כשגלשתי לדף של המנכ"ל שלה מר ג'ייסון בלום נדהמתי לגלות שב 2015 החברה הזאת הפיקה שניים עשרה סרטים. עברתי על כולם, כולם סרטי אימה. התקציב הממוצע שלהם הוא בסביבות השישה מיליון דולר, 40% מהם נכשלו קופתית, השאר החזירו את ההשקעה לפעמים פי 20. כשסכמתי את ההוצאות יצא לי שבעים מיליון דולר (תקציב של סרט הוליוודי) וכסכמתי את ההכנסות יצא לי ארבע מאות שבעים וחמש מיליון דולר (הכנסות של סרט הוליוודי מצליח), פי 6.78. ואז הבנתי שיש פה מישהו שכנראה יודע משהו שאחרים לא יודעים, שעובד בשיטה אחרת שדורשת כנראה גם שינוי פסיכולוגי בצורת המחשבה המקובלת במסדרונות הוליווד.

בתחילת שנות האלפיים הרבה מפיקים בהוליווד רצו שרוב כהן יביים את הסרט הבא שלהם.
זה קרה בזכות ההצלחה של הסרטים "מהיר ועצבני" שיצא ב 2001 (תקציב 38 מיליון דולר, הכנסות 200 מיליון דולר) ו "XXX" שיצא ב 2002 (תקציב 70 מיליון דולר, הכנסות 277 מיליון דולר).  ב 2005 מביים רוב בעלות של 135 מיליון דולר את הסרט "חמקן" שמספר על מטוס סילון המוטס בידי מחשב בעל אינטליגנציה מלאכותית שמפתח מודעות עצמאית והטייסים בני האנוש מנסים לעצור אותו לפני שהוא יפתח במלחמה. ההכנסות של הסרט היו 77 מיליון דולר בלבד והוא אחד מהכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. "כשהייתי נכנס למסעדה, אותם אנשים שאך לפני שנה היו רצים ללחוץ את ידי ולדבר איתי, היו נמנעים אפילו מלהסתכל עלי כאילו כישלון זאת מחלה מדבקת", סיפר רוב באחד הראיונות. אבל לג'ייסון בלום, המנכ"ל של Blumhouse Productions, הכישלון לא הפריע, כי כמו שראינו הוא רגיל להיכשל. הפילוסופיה העסקית של ג'ייסון התגבשה כאשר הוא החליט להיות אחד מהמפיקים והמפיצים של הסרט "פעילות על טבעית" שנעשה ע"י הישראלי אורן פלי. הסרט שיצא לאקרנים ב 2009, צולם בתקציב מגוחך של 15 אלף דולר והכניס 193 מיליון דולר, החזר על השקעה הטוב ביותר בהיסטוריה.
מאותו רגע מחליט ג'ייסון בלום שמעכשיו הסרטים שהוא יפיק יהיו כמעט תמיד סרטי אימה כאשר התקציב שלהם קטן ולא ניתן לחריגה בשום מקרה. ב 2015 אחד מהסרטים הללו נקרא "השכן ממול" והוא מגייס את ג'ניפר לופז לשחק ואת רוב כהן לביים כשהתקציב הוא 4 מיליון דולר. בסרט ג'ניפר לופז משחקת אישה שברגע של חולשה מקיימת יחסי מין עם השכן הצעיר והחתיך שעבר לגור ממול. כשהיא מבקשת לא להיפגש איתו יותר, הוא מאיים עליה ומתעלל בה פיזית ונפשית. לא נגלה את הסיום אבל אפשר לנחש מה קורה בסוף הסרט.
רוב מסיים לצלם את הסרט ב 24 יום בלבד ובזמן העריכה הוא מרגיש שהסרט לא מספיק טוב. ההרגשה מקבלת חיזוק אחרי שהוא רואה את תגובת הקהל בהקרנה לפני קבוצת ביקורת. הוא פונה לג'ייסון ומבקש עוד תקציב כדי לשפר את סצנת הסיום הכה חשובה בסרט אימה. ג'ייסון מסרב בנחרצות כי הסרט ניצל את כל 4 מיליון הדולרים. רוב מתחנן אך ג'ייסון בשלו, הסרט יצא לאקרנים כמו שהוא.
כבר סיפרנו ש 40% מהסרטים שמפיק ג'ייסון מפסידים כסף וחלקם אפילו לא מופץ והם נקברים בספריות הענק של נטפליקס. זה סיכון שג'ייסון מוכן לקחת כי ההשקעה בהם קטנה וחסומה ולא תביא אותו ואת המשקיעים שלו לפשיטת רגל. כמו כן ראינו שההחזר על ההשקעה שמביאים לו 60% מהסרטים הנותרים עומד כיום על כ 578%. בחמשת השנים האחרונות מבין 20 הסרטים עם החזר ההשקעה הכי טוב, 13 היו סרטי אימה ומתוכם 9 של חברת ההפקות של ג'ייסון בלום. השיטה בה נוהג ג'ייסון דומה לזאת של קרן הון סיכון טכנולוגית. הרבה השקעות קטנות שהצפייה שרובן יכשלו ואילו שיצליחו, יצליחו בגדול.
אוקי, אז מה קרה עם הסרט "השכן ממול"? ההחלטה של ג'ייסון היא סופית, הוא לא הולך להשקיע דולר נוסף בסרט. הוא מכיר את כל המקרים בהם אולפנים קרסו כי המשיכו להשקיע עוד ועוד כדי להצליח להוציא לאקרנים סרט שחרג מהתקציב המקורי במקום לחתוך ולספוג את ההפסדים. זה מאד אנושי להיות מושפע מהוצאות העבר בהחלטות לעתיד. לי זה גם קרה ושלמתי על זה מחיר כבד.

לפני חמש שנים החלטתי להקים אתר אינטרנט בנושא סטנד-אפ אמריקאי כשמודל הרווח היה מבוסס על פרסומות ושיווק שותפים. קניתי דומיין, שירותי אחסון, כתבתי לבד מערכת ניהול תוכן ומילאתי את האתר באינפורמציה על סטנד-אפ אמריקאי: סטנדאפיסטים, מועדונים בכל המדינות, סרטים וכתבות על נושאים שונים ומגוונים.
אחרי חצי שנה עשיתי סיכום והתוצאות היו איומות. בצד של ההכנסות הופיע המספר 160 דולר, בצד של ההוצאות 400 דולר וכ 600 שעות עבודה. כישלון מהדהד שהעלה מיד את השאלה האם להמשיך במיזם או לעצור. לאור כמות ההשקעה האדירה והאמונה שיש למיזם שלי סיכוי להצליח החלטתי להמשיך. הסיכום השנתי שערכתי כעבור חצי שנה היה עוד יותר עגום והשכל הישר אמר לי שהגיע הזמן להרים ידיים, לזנוח את הפרויקט ולספוג את ההפסדים. אבל אמוציונלית לא יכולתי. השקעתי כל כך הרבה זמן בלהקים ולתחזק את אתר שההחלטה שלי הייתה הפוכה, להשקיע עוד. העברתי את האתר למערכת ניהול תוכן יותר טובה וחינמית, קניתי פרסומות בגוגל, הוספתי תוכן רב שכלל ראיונות עם סטנדאפיסטים וקידמתי את האתר בכל דרך אפשרית. אבל זה לא הועיל. בשנה השנייה ההכנסות הסתכמו ב 20 דולר וההוצאות הסתכמו בעיקר בכ 1000 שעות עבודה. כל בר-דעת שהיה בוחן את מצב הפרויקט היה מיד מגיע להחלטה שחובה להפסיק אותו. זה שוב מה שההיגיון אמר לי, אך הרעיון של לזרוק לפח את כל הזמן היקר שהשקעתי בפרויקט פשוט גרם לי לכאב לב, אכזבה וכעס עמוק. "אם רק אתן לאתר הזדמנות נוספת, אם רק אשקיע עוד טיפה כסף וזמן אתחיל להרוויח", חשבתי אך למזלי הפעם לא הצלחתי לשכנע את עצמי. זנחתי את האתר שעדיין קיים בעיקר כדי להזכיר לי את המושג הכלכלי עלות שקועה או עלות אבודה (בלועזית sunk cost) שזאת הוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר.

בניגוד להוצאות עתידיות להוצאה מהסוג הזה לא צריכה להיות השפעה על קבלת ההחלטות. נשאר בעולם הסרטים ובואו נניח שהחלטתם, בעקבות ביקורת מפרגנת של מבקר הקולנוע של המגזין שאתם קוראים כרגע, ללכת לסרט שפותח את פסטיבל הסרטים האפגנים בסינמטק תל-אביב. קניתם כרטיס ב 40 ₪ ושעה אחרי תחילת הסרט, שאורכו שלוש שעות, הגעתם למסקנה שזה הדבר הכי משעמם שראיתם בחייכם. בנקודת זמן זאת העלות האבודה היא ארבעים ₪ ששילמתם עבור הכרטיס וגם השעה שבזבזתם בצפייה בסרט. לא תקבלו אותם בחזרה והשאלה היא מה תחליטו, האם תצאו מאולם הקולנוע או שתישארו עד סוף הסרט. כלכלנים ואנשים שחוקרים תהליכי קבלת החלטות טוענים שהשיקולים שלכם לא צריכים להיות מושפעים מהעלות האבודה, כי היא אבודה. במקרה של הסרט האפגני השאלה היחידה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא "האם אני רוצה לבלות עוד שעתיים בצפייה בסרט אפגני משעמם?" ולא "האם אני רוצה לבלות עוד שעתיים בצפייה בסרט אפגני משעמם כי כבר שילמתי עליו 40 ₪ ובזבזתי שעה?".
לעלות אבודה, להפסדים, יש השפעה בהרבה החלטות בחיים שלנו. האם להמשיך להמר בקזינו אחרי שכבר הפסדנו סכום כסף מכובד? האם לקנות מכונת כביסה חדשה או לתקן את מכונת הכביסה הישנה ששוב התקלקלה אחרי שתוקנה כמה פעמים בעלות לא קטנה? והאם להתחתן עם בת זוג לא הכי מתאימה רק בגלל שאתם יוצאים ביחד כבר הרבה שנים?
נחזור לסרט בו עסקנו, "השכן ממול". כשרוב הבמאי מבין שההחלטה של ג'ייסון היא סופית והוא לא מושפע מאפקט של עלות אבודה הוא מגייס עוד שלוש מאות אלף דולר בעצמו מחברת יוניברסל, אחת המפיצות העתידיות של הסרט. הוא משתמש בכסף לצלם מחדש את סצנת האהבה בין ג'ניפר לופז לשכן שמגלם אותו ריאן ג'וזמן, וגם משפר את סצנת הסיום. המבקרים לא אוהבים את הסרט (כמה מפתיע…) אבל במבחן התוצאה ההכנסות של הסרט הן 50 מיליון דולר. עוד הצלחה אדירה ל Blumhouse Productions שלא נאלצה להשתתף בהוצאה נוספת.

ב 2016 יצאו לאקרנים אחד עשרה סרטים שיופקו ע"י חברת ההפקות של ג'ייסון בלום, מערבון אחד ועשרה סרטי אימה. דוגמה מייצגת לסרט אימה טיפוסי הוא Delirium בכיכובו של טופר גרייס (אריק מ"מופע שנות ה-70") ומספר על אדם שמשתחרר מבית חולים פסיכיאטרי ועובר לגור באחוזה משפחתית שירש אחרי שהוריו נפטרו. ככל שעובר הזמן הוא מתחיל להאמין שיש באחוזה רוחות רפאים. התקציב של סרט זה כמו התקציב של שאר הסרטים שיצאו ב 2016 הוא בסביבות השישה מיליון דולר. "יש לי שלושה חוקים מרכזיים שעוזרים לי להצליח להפיק סרטים בסכומים כה נמוכים יחסית לסרטים שרגילים של הוליווד", סיפר ג'ייסון בראיון. "הראשון, כמה שפחות תפקידים בהם אנשים מדברים. אם ניצב בסרט מדבר השכר שלו קופץ דרמטית. השני, כמה שפחות אתרי צילום, סרט שמתרחש כולו בתוך בית זה הכי טוב. השלישי, שמטרתו היא גם כדי שיהיה לצוות תמריץ חזק שהסרט יצליח הוא שהם מקבלים תשלום מינימלי עבור ההשתתפות אבל משתתפים ברווחים". רוב כהן הבמאי הרוויח בסופו של דבר 2 מיליון דולר עבור הסרט "השכן ממול". אפשר להתווכח על האפקט של השיטה הזאת על האיכות של התוצרים של תעשיית הסרטים אבל אי אפשר להתווכח על התוצאות הפיננסיות של השיטה הזאת. למרות שפרסים לא מעניינים את ג'ייסון בלום, הסרט ויפלאש שהפיק ב 2014, ומספר על חוויותיו של מתופף בתזמורת בית הספר התיכון "פרינסטון" היה מועמד שנה שעברה בטקס האוסקר בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר. הוא גם זכה בשלושה פסלונים: שחקן המשנה הטוב ביותר בו זכה ג'. ק. סימונס, העריכה הטובה ביותר והסאונד הטוב ביותר. עלות הסרט הייתה 3.3 מיליון דולר וההכנסות ברחבי העולם 33 מיליון (במיוחד בעקבות המועמדות), יחס דומה לשאר הסרטים שהופקו (שפחות אהובים ע"י המבקרים).

בשנת 2002 זכה דניאל כהנמן, אחד משלנו, בפרס נובל לכלכלה כי שילב תובנות ממחקרים פסיכולוגים בחקר הכלכלה, במיוחד בנוגע לשיפוט אנושי וקבלת החלטות בתנאי אי ודאות. חוץ מכבוד רב הוא זכה גם מלמעלה ממיליון דולר. אי אפשר לדעת האם ג'ייסון בלום קרא את מחקריו של דניאל כהנמן אבל תהליך קבלת ההחלטות שהוא פיתח מנתק ממנו את הרגש, את השיפוט האנושי. שילוב של השקעות קטנות והחלטה מראש מתי להפסיק השקעה בסרט לא משנה שזה יגרום להפסד כספי. אולי הוא לא זוכה בכבוד רב אבל כן מרוויח הרבה יותר ממיליון דולר. אז השאלה היא האם אפשר לקחת את מה השיטה של ג'ייסון ולהשתמש בה בחיי היום-יום ולחסוך חוץ מכסף גם הרבה כאב ראש שנגרם מהתלבטויות?
האם זה יהיה יותר ריווחי להחזיק תיק השקעות עם מגוון רחב מאד של מניות ולהחליט מראש שכל מניה שירדה ב 20% (או שעלתה ב 20%) נמכרת אוטומטית? האם זה יותר נכון להחליט שברגע שעלות הכוללת של תיקון מכונת כביסה יעבור 50% ממחיר מכונה חדשה לא מתקנים אותה יותר? והאם תמצא יותר מהר את האחת להתחתן איתה אם מראש תגביל בזמן את אורך מערכות יחסים לפני חתונה?
אני אישית מאד מצטער שלא השתמשתי בשיטה של ג'ייסון בזמן שעבדתי על אתר הסטנד-אפ שלי. הייתי חוסך המון זמן שהייתי יכול לנצל לצפות בסרטים שהוא מפיק או אפילו בסרט הפתיחה של פסטיבל הסרטים האפגנים.

אינפוגרפיקה: Imgur user IRicePie

רוצים לתמוך בבלוג הזה? זה די פשוט!
כשאתם מזמינים מלון מאתר Booking.com פשוט תתחילו מהלינק הזה:
http://www.booking.com/?aid=843320
ואני אקבל מהאתר עמלה של 3.75% על ההזמנה (לכם זה לא יעלה כלום).
תודה מראש!