רבותיי ההיסטוריה חוזרת

(סיפור שסיפרתי לפני כמה שנים ביום המשפחה)

בשנת 1949 ניצבו זוג הורים בפני דילמה. היה ברשותם סכום כסף שבו יכלו לרכוש דונם של אדמה חולית בעמק זבולון בישוב קטן בשם קרית ביאליק, אך באותו הזמן רצה בנם הבכור בן השבע ללמוד לנגן באקורדיון. ההורים התלבטו קשות בשאלה מה לעשות. האם לקנות לבנם המוכשר אקורדיון או דונם במדינת ישראל הצעירה. לבסוף החליטו להשקיע בעולל הצעיר שכעבור זמן לא רב זנח את לימודי האקורדיון לטובת משחקי כדורגל בשכונה. רצה הגורל וכעבור עשרים ואחד שנה מצא עצמו האקורדיון בקרית ביאליק בדירה שקנה הילד שעכשיו היה כבר איש משפחה. קרית ביאליק של 1970 הייתה שונה מאד מהאדמה החולית של שנת 1949, שווי דונם של אדמה היה "טיפה" יותר ממחיר אקורדיון.
אם חשבתם שפה נגמרו תלאותיו של הילד טעיתם. פעם בשנה כשהיה רואה בנו הבכור של הילד את האקורדיון שוכב לו בקופסת ענק באחד הארונות היה מבקש ממנו לנגן. הילד, שכבר עבר את גיל ה 30, נאלץ היה להיזכר במעט השיעורים שלמד ולעשות כושר ע"י ניגון באקורדיון הכבד. אבל זה לא הנורא מכל. בחנוכה 1977 בזמן שלמד בנו של הילד בכיתה ב' שאלה המורה מי מבין ההורים יודע לנגן ויכול לעזור במסיבת החנוכה. בנו של הילד מיד נידב את אביו דבר שגם לו לבלות כמה ערבים באימוני נגינה אינטנסיביים ע"מ לא להביך את בנו הקטן. אני מאמין שיש לכם ניחוש טוב מי האנשים מאחורי הסיפור הקפקאי הזה אך לטובת ילדי ישראל שלא מצטיינים בהבנת הנקרא אגלה כי הילד הוא אבי ובנו הוא אני.
פה יכול היה להיגמר הסיפור ועדיין להיחשב כמעניין אך הפואנטה עוד לא הגיעה כי בשנת 1980 ניצב הילד (אבי) ואשתו (אמי) בפני דילמה. היה ברשותם סכום כסף שבו יכלו לקנות מניות של חברה מתפתחת בשם "טבע". אך באותו הזמן רצה בנם הבכור בן האחד עשרה (אני) ללמוד לנגן באורגן. האורגן נקנה, המניה זינקה, האורגן ננטש, המניה המשיכה לעלות וכעבור תשע עשרה שנים מצא את עצמו האורגן במחסן בזכרון יעקב, בבית שיכל בקלות היה להיקנות בעזרת הרווח מאותה מניה.
הטלנובלה אינה נגמרת פה כי ילדיו של הבן של הילד (קרי הילדים שלי), גילו לפני שנה את האורגן וביקשו ממני להכניס אותו הביתה ולנגן להם. דבר שגרם השנה למאיה, תלמידת כיתה ב', לנדב אותי בתור הורה שינגן לפני כולם במסיבת חנוכה הכיתתית. אך שלא כמו אבי הצלחתי לשבור את הקללה להתחמק מהמשימה הבלתי אפשרית הזאת ועכשיו אני מוכן לשלב הבא שבו אחד הילדים שלי יבקש לנגן. זה יהיה הסימן שלי לקחת את הכסף ולחפש אפיק השקעה מבטיח.


(עדכון – למרות מה שנכתב בסוף מאז שסופר הסיפור נרכש חליל צד לנועה, הבת הבכורה, אך לא כמוני או כמו אבי היא מתמידה ואף מצליחה בנגינה)


פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה / משפחה, ילדים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על רבותיי ההיסטוריה חוזרת

  1. יוסי רן הגיב:

    אשתי שתחיה קראה את זה ונזכרה בדוד של אביה, שמכר חלקת האדמה במרכז חולון, שהייתה אז בעיקר חולות, כדי לקנות לכלתו מקרר חשמלי – מה שקראו אז "פריג'ידר".

    אהבתי

    • Nir Katz הגיב:

      אני לא מכיר אחד או אחת שאין לו או לה סיפור מהסוג הזה ואני גם מכיר סיפורים הפוכים. השאלה היא מה זוכרים. לדאבוני הגנים הפולנים שלי מכוונים אותי לכיוון השלילי.

      Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s