הסיפור שלא סופר (ואולי טוב שכך)

עד לפני יותר משנה לא היה לי סמארטפון. פשוט הסתדרתי טוב מאד עם הנוקיה הישנה שלי שידעה מעולה לעשות מה שטלפון אמור לעשות. אבל אז התחלתי להסתובב בדרכים ונאלצתי להתחיל להתמודד עם הפקקים ועם השעמום. בעוד אפליקציית Waze עוזרת לי להתמודד עם הפקקים, אפליקציית Podcast Addict עוזרת לי להתמודד עם השעמום כי אין כמו להאזין לפודקאסטים, ולא רק ליהנות אלא גם אפילו להחכים.

אך כל בוקר יש לי את הדילמה האם להפעיל את אפליקציית Waze ולהגיע כמה שיותר מהר לעבודה או את אפליקציית Podcast Addict ולהגיע כמה שיותר חכם לעבודה. אני לא יכול להפעיל אותן בו זמנים מכיוון שביחד הן גומרות לי את הבטרייה אפילו אם הטלפון מחובר למטען. ואין דבר שיותר מעצבן אותי מאשר להגיע לעבודה עם טלפון שצורח שהבטרייה הולכת להיגמר. לאחר כמה ניסיונות (וטעויות) הגעתי למסקנה ש Waze עדיפה וכדי להלחם בשעמום אני מאזין לרדיו הרגיל, כמובן אחרי שאני גומר לחשוב את כל המחשבות על איך אני הייתי פותר את בעיות העולם.

מבין כל מה שמשודר בבוקר אני הכי מעדיף להאזין לתוכנית הבוקר עם טל ברמן ואביעד קיסוס כי בשורה התחתונה הם הכי מצחיקים מכולם, כולל תוכניות החדשות שמשודרות באותו הזמן. כמו בכל תוכנית רדיו, גם להם יש את השלב בו מאזינים מתקשרים בכדי לספר סיפור אישי לרוב על מנת לזכות בפרס כל שהוא. עד היום אף פעם לא התקשרתי לתוכנית שלהם כדי לספר סיפור משתי סיבות עיקריות. או שלא מצאתי סיפור שמתאים לנושא שהם ביקשו או אם הוא כבר מתאים לנושא, זה סיפור שעדיף שלא הייתי מספר לקהל הרחב וחושף דברים שלא צריכים להיחשף.

השבוע החלפתי את הבטרייה ואת המטען באוטו כך שאני מסוגל להשתמש בשתי האפליקציות שהוזכרו מבלי להכניס את הטלפון שלי למצוקה נפשית. זה אומר שאני כבר לא מאזין לתוכנית הבוקר וכנראה שפספסתי את ההזדמנות לספר סיפור אישי ולזכות באיזו ארוחה זוגית מפנקת או תווי קניה בסך 500 ₪. וחבל, כי יש לי סיפור שאני חושב היה מעלה חיוך רחב להרבה מאד נהגים בדרכם לעבודה. אז כדי שלא לא ילך לאיבוד הנה הוא לפניכם.

זה קרה לפני שמונה שנים. הגעתי לרמב"ם כדי לעשות בדיקות תקופתיות, הטבה שקיבלו כל העובדים במקום עבודתי הקודם. אחרי שלקחו ממני דם ושתן, בדקו לי את הראיה והשמיעה, צילמו את הריאות והריצו אותי במהלך בדיקת מאמץ, הגיע השלב הסופי של בדיקה אצל הרופא. מיד כשראיתי אותו הייתה לי הרגשה מעומעמת שראיתי אותו בעבר. ניסיתי לחשוב טוב טוב ולא הצלחתי למקם אותו בשום שלב בחיי אז ויתרתי. הוא ביקש שאתפשט, בדק את הנשימה שלי, לחץ לי על הבטן, דפק על הברכיים ואז ביקש שאוריד גם את התחתונים. הוא אחז באשכיי וביקש שאסובב את ראשי ואשתעל. כשסיים ביקש שאשכב על הצד, ואחרי שלבש כפפת גומי, הכניס את אחת מאצבעותיו לתוך ישבני ווידא מה שצריך לוודא. כשהסתיים גם השלב המביך הזה התלבשתי ונפרדו לשלום.
כעבור יומיים היה בבית ספר של הילדות שלי מסיבת חנוכה. איך שאני נכנס לכיתה של אחת מבנותיי אני רואה את אותו רופא מחבק את אחד הילדים בכיתה. הוא גם ראה אותי ומבוכה גדולה אפפה את שנינו. אחרי 10 שניות שנראו לנצח הוא חייך, הלך לכיווני ובא ללחוץ לי את היד. אותה יד שלפני יומיים הייתה בתוך ישבני ויש לשער שגם בתוך ישבנים אחרים. לא רציתי להעליב אותו ולחצתי לו את היד ואחרי שצחקנו כמה דקות, רצתי מהר לשירותים ושטפתי אותה כמו שלא שטפתי אותה בכל ימי חיי. מאז נפגשנו כמה פעמים באירועים של הבית הספר ולשמחתי הצלחתי להימנע מללחוץ לו את היד. אני מקווה שהוא לא נעלב.

כמו שציינתי בזכות הסיפור הזה סביר להניח שהייתי מקבל כמה תווי קניה.


[פרסומת – את הבטריה והמטען קניתי ב eBay]

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, גברים, ישראל, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על הסיפור שלא סופר (ואולי טוב שכך)

  1. יוסי רן הגיב:

    חשוב על הסיפור שלו:
    "במסיבת חנוכה בבית ספר של הבן שלי, אני פוגש קבוצת הורים שהיד שלי ביקרה בישבניהם. משום מה לחיצת היד שלהם הייתה רופסת משהו."

    אהבתי

  2. רוני בריל הגיב:

    ואני הכי התחברתי לנוקיה הישן. נפרדתי משלי לפני חודשיים והגעתי, קצת באיחור, ל-2010. השינוי מהיר וכל מה שחשבתי שיקרה – קרה. זה ממכר. זה משתלט וזה מדהים. אבל לא בצורה טובה כל כך, נכון?

    אהבתי

    • Nir Katz הגיב:

      אכן זה ממכר ולראיה אני מבלה הרבה יותר זמן בשירותים מאשר פעם :-(.
      כדי להלחם בהתמכרות הסרתי מהמכשיר את כל המשחקים (במיוחד את Candy Crash האיום) ואין לי ווצאפ.
      אני עדיין מתלבט אם להסיר גם את האפליקציה של פייסבוק וטוויטר.
      כמו כל דבר טכנולוגי חדש גם סמארטפון זה דבר טוב השאלה מה עושים איתו.

      אהבתי

  3. צחי הגיב:

    תגיד אתה נורמלי?
    לתת למישהו לדחוף אצבע לעכוז האישי שלי
    מרצוני החופשי בזמן שאני לא חולה?
    אתה חולה נפש!
    כשהגעתי ללשכת גיוס הרופא אמר לי: תתפשט.
    עניתי לו: אתה נורמלי? תתפשט אתה קודם.
    אז הוא שלח אותי לקבן ונפרדנו

    אהבתי

    • Nir Katz הגיב:

      זאת הסיבה – רפואה מונעת: http://goo.gl/R9pQIi

      אהבתי

      • צחי הגיב:

        הנה תובנה יהודית משמו של הסטייפלער זצוק"ל:
        אם לא חייבים ולא כואב לא הולכים לרופא. מדוע?
        הגוף האנושי והעולם שסביבנו מלא בחיידקים, וירוסים, ופטריות זדוניות וסתם אינסוף אפשרויות לתקלות ולתאונות במכניקה והביולוגיה המורכבת והעדינה של הגוף האנושי.
        נאסא מתפארים ב-0.0005 אחוז תקלות בחלליות, אבל כל אחד מאיתנו יכול להתפאר ב-0.0000000001 אחוז תקלות וגם במערכת מתקנת אוטומטית מופלאה שנאסא יכולים בינתיים רק לחלום עליה.

        היהודים קוראים לזה הנס הנסתר של הנהגת העולם ורואים אותו כפלא עליון בדיוק כמו הפלא של הנס הגלוי.
        הפלא שמגרעין זעיר עם קצת שמש, מים אוויר ומינרלים יוצא עץ שלם של תפוחים שקול ממש כמו קריעת ים סוף וכמו בריאת העולם יש מאין.
        כאמור, כל אחד מאיתנו ראוי וזכאי וחי למעשה במציאות של אינסוף ניסים נסתרים.
        אנחנו מבקרים בבתי חולים ולא נדבקים בחיידקים טורפים, אוכלים ג'אנק פוד ושורדים, נטחנים בשיעמום של מהדורות החדשות, ואפילו שרדנו את ביבי בפעם הרביעית.
        וכאן אתם חייבים להודות באחד מהשתיים: או שזה נס ששרדנו את ביבי או שזה נס איך שביבי מינף את החפצה שנוני ניסה לעשות עליו

        ובכן אומר הסטייפלער, תפקיד הרופא ונטייתו הטבעית היא לחפש ולפשפש ובעיקר למצוא שמשהו לא בסדר.
        ברגע שהוא מצא משהו מקולקל אי אפשר לסמוך יותר על הנהגת הנס הנסתר. ואם זה גושון קטלני הבעייה ממש חמורה. כעת צריך נס גלוי והץחיבור לעל טבעי ואדם כערכנו שחי 99.999 אחוז מהזמן בדרך הטבע לא ראוי להיעזר בנס על טבעי. זה לא נקמה זה הנהגה פשוטה של מידה כנגד מידה.
        אז אם לא חייבים עדיף לסמוך על "וברכתי את לחמך ומימיך והסירטתי מחלה ממך" ולקבל את רפואות הניסים הנסתרים דרך המים והלחם מאשר לסמוך על הרפואה המונעת. ומי שרוצה מוזמן לעיין בתיאור המופלא של מחלת הסרטן ודרך הריפוי התמידית והנסתרת בדברי רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהרן חלק ב' תורה א' סעיף יא:
        וְדַע, שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בֵּין הַחוֹלָאוֹת
        כִּי יֵשׁ חוֹלַאַת שֶׁהוּא בְּחִינַת צוֹמֵחַ כְּמוֹ שֶׁזּוֹרְעִין גַּרְעִין בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְקָב וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ שַׁמְנוּנִית וְנַעֲשִׂין גִּידִין וְנִתּוֹסְפִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה הַשּׁרֶשׁ וּמִמֶּנּוּ יוֹצֵא כְּמוֹ עֲנָפִים וּמֵאֵלּוּ עֲנָפִים עוֹד עֲנָפִים אֲחֵרִים, עַד שֶׁצּוֹמֵחַ הַפְּרִי,
        כְּמוֹ כֵן יֵשׁ חוֹלַאַת שֶׁגָּדֵל בָּאָדָם כַּמָּה שָׁנִים וְיֵשׁ חוֹלַאַת שֶׁהוּא בָּאָדָם בְּתוֹלָדָה מֵאָבִיו וְאִמּוֹ וְאֵינוֹ נִתְגַּלֶּה אֶלָּא לְעֵת זִקְנוּתוֹ וּבִשְׁעַת צְמִיחַת וְגִדּוּל הַחוֹלַאַת אֲזַי הַחוֹלַאַת נִסְתָּר וְנֶעְלָם מֵעֵין כָּל חַי וְאֵין שׁוּם אָדָם יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ רַק שֶׁיֵּשׁ מִחוּשִׁים שֶׁנּוֹלָדִים בָּאָדָם אָז, בְּעֵת גִּדּוּל הַחוֹלַאַת שֶׁהֵם סִימָנִים עַל הַחוֹלַאַת,
        וְכֵן בִּרְפוּאַת הָעֲשָׂבִים יֵשׁ גַּם כֵּן חִלּוּקִים שֶׁיֵּשׁ חוֹלַאַת, שֶׁיּוּכַל לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי עֵשֶׂב אֶחָד וְיֵשׁ חוֹלַאַת גָּדוֹל מִזֶּה שֶׁצְּרִיכִין לִרְפוּאָתוֹ מֻרְכָּבִים, לְהַרְכִּיב כַּמָּה עֲשָׂבִים לִרְפוּאָה וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין רְפוּאוֹת מִמֶּרְחָקִּים לְרַפְּאוֹתוֹ וְיֵשׁ חוֹלַאַת שֶׁאֵין מוֹעִיל לוֹ שׁוּם רְפוּאָה כִּי כּחַ הַחוֹלַאַת גָּדוֹל מִכּחַ הָעֲשָׂבִים וּבִתְחִלַּת צְמִיחַת הַחוֹלַאַת, קדֶם שֶׁנִּצְמָח וְנִתְגַּלֶּה הָיוּ יְכוֹלִין לְרַפְּאוֹת אוֹתוֹ בְּקַל, רַק שֶׁאָז הָיָה נֶעְלָם וְנִסְתָּר מֵעֵינֵי כּל וְאֵין יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד,
        אֲבָל כְּשֶׁאוֹחֲזִין בִּבְחִינַת דְּבַר ה', בְּחִינַת תְּפִלָּה כַּנַּ"ל, שֶׁאֲזַי מְקַבְּלִין הָרְפוּאָה מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם אֲפִלּוּ מִלֶּחֶם וּמַיִם בִּבְחִינַת: בַּכּל מִתְרַפְּאִין כַּנַּ"ל, אֲזַי יְכוֹלִין לְהִתְרַפְּאוֹת אֲפִילוּ בְּעֵת צְמִיחַת הַחוֹלַאַת בְּעֵת שֶׁהוּא נִסְתָּר מֵעֵין הָאָדָם מֵאַחַר שֶׁאֵין צָרִיך לִרְפוּאוֹת כְּלָל רַק רְפוּאָתוֹ עַל יְדֵי לֶחֶם וּמַיִם כַּנַּ"ל עַל כֵּן גַּם אָז, הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁעֲדַיִן לא נִתְגַלֶּה הַחוֹלַאַת יוּכַל גַּם כֵּן לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי לֶחֶם וּמַיִם, שֶׁאוֹכֵל אָז וְזֶהוּ בְּחִינַת (שְׁמוֹת ט"ו) : "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לא אָשִׂים עָלֶיך כִּי אֲנִי ה רפְאֶך"
        וְהִקְשׁוּ כָּל הַמְפָרְשִׁים : אִם לא יָשִׂים, מַה צּרֶך לִרְפוּאָה?
        אֲבָל לְפִי הַנַּ"ל מְיֻשָּׁב הֵיטֵב פֵּרוּשׁ: "כָּל הַמַּחֲלָה וְכוּ לא אָשִׂים עָלֶיך" הַיְנוּ שֶׁלּא יָבִיא אוֹתְך לִידֵי מַחֲלָה כְּלָל כִּי יְרַפֵּא אוֹתְך מִקּדֶם בְּעֵת צְמִיחַת הַמַּחֲלָה וְזֶה: "כִּי אֲנִי ה רוֹפְאֶך" אֲנִי ה דַיְקָא הַיְנוּ בְּעֵת צְמִיחַת הַמַּחֲלָה, שֶׁאָז אֵין יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ, רַק אֲנִי ה אָז אֲרַפֵּא אוֹתְך עַל יְדֵי בְּחִינַת דְבַר ה, בְּחִינַת תְּפִלָּה וְלא יָבוֹא לִידֵי מַחֲלָה כְּלָל כִּי יִתְרַפֵּא מִקּדֶם בְּעֵת צְמִיחָתוֹ כנ"ל.

        אהבתי

        • Nir Katz הגיב:

          האם צריך ללכת לרופא שיניים רק כשכואבות השיניים או עדיף ללכת פעם בחצי שנה ולגלות את החור כשהוא קטן? אני (וגם הסינים שכך מתגמלים רופאים) מאמינים ברפואה מונעת.

          אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s