הדרך אל האושר

מכירים את ברכת היום הולדת "שתזכה באושר, עושר, יושר וכושר"? אז אני מבין איך אפשר לזכות בעושר (רמז: לא בהגרלת מפעל הפיס), אני יודע שבכדי להיות ישר צריך להתרחק מחבורת אולמרט ועל מנת להיות בכושר צריך, לדאבוני, לעשות כושר. אבל איך זוכים באושר הכה חמקמק? כדי לענות על השאלה הזאת ישבתי עם עצמי וגיליתי 13 דברים קטנים גורמים לי לאושר גדול.

להתעורר ולגלות שיש לך עוד כמה שעות טובות לישון – למרות שזה היה יותר רלוונטי בתקופה שהילדים שלי היו קטנים עם דפוסי שינה בעייתיים, גם היום אין כמו להתעורר, להיכנס לפאניקה כי הממיר מראה 561 (Fox Sports), להבין שאין שעה כזאת, להביט על הטלפון, לראות שהשעה היא רק אחת בלילה ושיש עוד לפחות חמש שעות שינה, להתכרבל מתחת לשמיכה, לעצום את העיניים ולהירדם.

שמנת חמוצה עם פרוסת חלה, מיץ תפוזים סחוט ולקינוח שוקולד מקופלת – "בוא איתי איש היי-טק", אמר לי נ' בסיום סיור לילה בתעסוקה מבצעית בשנת 97, "בוא תראה מה נהגים אוכלים בבוקר". הוא עצר את הג'יפ ליד מכולת, נכנס פנימה ויצא כעבור כמה דקות עם שמנת חמוצה וחלה פרוסה. באותו הרגע, על מכסה המנוע החם, אכלתי את ארוחת הבוקר הטובה ביותר שאכלתי בחיי. מאז מדי פעם אני מפנק את עצמי בשילוב הקטלני הזה, שיחד עם מיץ תפוזים סחוט ומקופלת ישנה הם בשבילי התענוג הקולינרי האולטימטיבי.

הרגע שהכלב מבין שאני הולך להוציא אותו לטיול – לא משנה איפה הוא נמצא בבית, ברגע שאני רק מרים את החגורה שלו הוא מגיע בריצה וקופץ בכזאת צהלה כאילו הוא היה בן אדם שזה עתה זכה בלוטו. זאת שמחה מדבקת שמקרינה מיד על כל הסביבה. את הטיול אני פחות אוהב במיוחד את הרגע שאני צריך לאסוף את מה שקרה לו אחרי שהוא אכל אוכל שלא מתאים לקיבה של כלבים.

ניצחון של הדאלאס קאובויס – עד גיל 15.5 לא התעניינתי בפוטבול אמריקאי ודאלאס הייתה תוכנית טלוויזיה שבה ירו בג'יי אר יואינג. אבל אז החיים הובילו אותי לעיר בשם פורט וורת' שנמצאת שעה נסיעה מדאלאס, ואחרי חודשיים כבר ביליתי כל יום ראשון בצפייה במשחקי הדאלאס קאובויס שמשחקת בליגת הפוטבול האמריקאית. חלפו יותר משלושים שנה מאז שראיתי פעם ראשונה את המדים הכחולים לבנים של הקבוצה. אבל עד היום כל יום ראשון, בין החודשים ספטמבר וינואר, אם מתמזל מזלי והמשחק של דאלאס משודר בכבלים, אני מתיישב מול הטלוויזיה בלילה צופה ומעודד. לפעמים אני מגלה את התוצאה רק למחרת בבוקר אבל התגובה היא תמיד זהה, אם דאלאס ניצחה יש לי חיוך גדול ובלתי מובן על הפנים. השנה לשמחתי אני מחייך המון.

כשבית מסודר – למרות שאשתי לא אוהבת שאני מודה בזה בפומבי אבל אנחנו משפחה מבולגנת ולכן רוב הזמן הבית שלנו מבולגן. לבנות שלי אני קורא ה"הוריקניות" כי אחרי שהם מבקרות בחדר נראה כאילו עבר שם הוריקן. אני מבין אותן כי בצעירותי אני הייתי ההוריקן, אבל כיום בתור המבוגר האחראי, אני מנסה לשמור על רמה מסוימת של סדר וניקיון ולרוב נכשל. הזמן היחיד שהבית באמת מסודר זה פעם בשבועיים אחרי שהעוזרת מסיימת. אני נעמד במטבח מסתכל סביב ושלווה עוטפת אותי. אבל אז מגיעות הבנות מהבית ספר.

לשמוע שיחה בין גיא לגבי – שני חברי ילדות שלי שכל מפגש ביניהם מיצר שיחות שגורמות לי לשכב על הרצפה מרוב צחוק. את תוכן השיחות אני לא אגלה מהסיבה הפשוטה שהנשים שלהם קוראות את הטור שלי לפעמים ואני לא רוצה שהם יסתבכו יותר מדי.

צפייה בסרט "חומות של תקווה" – אם לא ראיתם את הסרט הזה, דלגו על הסעיף הזה כי חבל שתגלו מה קרה בו. אני אישית מסוגל לצפות ב 142 דקות של הסרט הזה שוב ושוב למרות שאני יודע איך הצליח אנדי דופריין לברוח מהכלא. לא רק אני חושב כך. הסרט מדורג ראשון ברשימת מאתיים וחמישים הסרטים הטובים ביותר באתר IMDB. בכל פעם שאני מסיים לראות אותו בא לי לטרוף את החיים, למרות שמה שקורה בדרך כלל שאני הולך לטרוף משהו במטבח.

כשהילדים שלי מצליחים במשהו לא בניסיון הראשון – פעם הייתי מתלהב מאילו שמצליחים לעשות משהו בניסיון הראשון שלהם. זה באמת מרתק לראות אנשים שמבינים חומר שנלמד מיד אחרי סיום הרצאה או שמבקיעים שער במשחק הראשון שלהם בקבוצה. אבל היום אני הרבה יותר מעריך אנשים שלמרות קשיים וכישלונות התחלתיים עבדו קשה והצליחו בסוף להגיע לאותם הישגים. זה נכון שבעתיים אצל הילדים שלי. כשחושבים על זה, זה נכון גם לגבי עצמי.

לתקן באג מסתורי בתוכנה – על מנת להסביר את המשמעות של באג מסתורי בתוכנה, תחשבו שמישהו קרא ספר באורך של שלוש מאות עמודים ואמר לכם שיש חור בעלילה וביקש שתתקנו אותו. אתם מחזיקים בספר, מסתכלים עליו מבחוץ, ולא יודעים איפה להתחיל. זאת לפעמים ההרגשה שתוכנה לא עובדת כמו שצריך. אז מתחיל מסע בלשי שיכול לקחת ימים רבים אבל תמיד יש את רגע ה"אהה" שבו אתה מבין את התקלה ומקלל את הדביל שגרם לה.

לבלות בפארק מים – כל פעם שאנחנו מתכננים טיול לחו"ל דבר ראשון שאני מחפש האם ביעד הנסיעה יש שם פארק מים. בגילי המתקדם אני כבר לא עולה על רכבות הרים מהירות או כאלה שעושות 360 על מנת למנוע ממשפחתי את אי הנעימות בלראות את הגבר של המשפחה יושב על ספסל, רועד ולוגם במתינות מים מבקבוק. אבל אין לי בעיה עם מגלשות מים אפילו המופרעות ביותר. אחרי כל סיום גלישה אני מרגיש שוב כמו ילד בן 15.

ללמוד משהו חדש ומפתיע – אחרי שעוזבים את מסגרות הלימוד הפורמאליות האתגר הוא לנסות להמשיך וללמוד דברים חדשים לבד. כיום הדרך שלי לעבודה היא הדרך שלי ללמוד כי במקום להאזין לעוד פוליטיקאי אומר בדיוק מה שציפיתי שהוא יאמר, אני מאזין לפודקאסטים, תוכניות רדיו אינטרנטיות. השבוע באחד מהפרקים של הפודקאסט המעולה פריקונומיקס למדתי איך אנחנו מרזים. התשובה המפתיעה היא דרך הנשימה – האוויר שאנחנו נושפים כבד יותר מזה שאנחנו שואפים כי החמצן מוחלף בפחמן (תהליך הפוך ממה שקורה בצמחים). זה נותן לי רעיון למכון כושר חדשני לעצלנים.

להצליח לעשות תיקונים בבית – להחליט שהגיע הזמן להקשיב לתחנוני המשפחה לסדר את הבעיות שיש בבית. ללכת למחסן ולהביא את כל הכלים, לגלות לשמחתי שיש לי דיבלים וברגים שמתאימים למקדח, למדוד, להשתמש בפלס, לקדוח, לדפוק בפטיש, להבריג עם המברג, לתלות, לחבר, לבדוק שוב בפלס, לקבל מבטי הערצה מבני המשפחה, להרגיש שאתה גבר, לקבל צעקות מאשתך שתנקה את הלכלוך שעשית.

להצליח לשבת שעתיים על התחת ולעשות משהו – יש לי קוצים בתחת ויכולת הפרעה עצמית (ע"ע גלישה באינטרנט) די מפותחת.  אם אני מצליח לשבת שעתיים על התחת ולעשות רק דבר אחד אני מסוגל להזיז הרים. אם לא, אני יכול למרוח משימות לאורך ימים ארוכים. כמו הכתבה הזאת למשל שהתחלתי לכתוב אותה לפני שבועיים וסוף סוף סיימתי. עכשיו אני מאושר.