בלבול מוח

איך שנכנסתי למשרד הבנתי שאני אידיוט. המסך היתום על השולחן הזכיר לי ששכחתי את המחשב הנייד בבית. איך יכולתי לשכוח אותו?! זה אחד מארבעת הדברים שאני צריך לזכור להביא לעבודה. שלושת האחרים הם כרטיס עובד, מפתח של מגירה וחולצה נקייה שלא לבשתי רצוף ביומיים האחרונים.
המחשבה לנסוע הלוך וחזור 78 ק"מ, גרמה לי להגיע לפתרון יצירתי בו המחשב שלי קיבל טרמפ ע"י אחת העובדות שגרה לידי. כשהגיע הבן האבוד גיליתי לאכזבתי שאחד החלקים של המטען נשאר בבית, דבר שאילץ אותי לבסוף כן לנסוע מעוצבן את כל הדרך מנתניה לזכרון יעקב ובחזרה.
שבוע אחרי אותה תקרית מביכה, שוב נכנסתי למשרד ושוב הבנתי שאני אידיוט. המגירה הנעולה הזכירה לי שהמפתח שלה נמצא בצרור של המכונית השנייה. למזלי לא היה במגירה שום דבר שהייתי צריך באותו היום ולכן נחסכה ממני נסיעת בושה נוספת.
אבל התחלתי להיות מודאג. למה זה קורה לי? למה אני מתחיל לשכוח דברים כה בסיסיים? מאז ומעולם הייתי גאה בזיכרון שלי, גם  בזיכרון לטווח ארוך וגם בזיכרון לטווח קצר, והנה לפתע שתי תקריות שמערערות את האמון שיש לי בחומר האפור שיש לי בין האוזניים.
כהרגלי בקודש, החלטתי לעשות מחקר מדעי כדי למצוא את הסיבה. היו לי כמה חשדות: הגיל המתקדם, חוסר שינה וחייזרים שעושים עלי בלילה ניסויים בלי שאדע. מחקר מדעי מוצלח צריך כמה שיותר נתונים אז התחלתי לרשום כל מה שקורה לי במהלך היום. מתי קמתי, מתי הלכתי לישון, מה אכלתי, כמה שעות גלשתי באינטרנט, כמה ק"מ נהגתי במכונית, האם עשיתי כושר (לא), ועוד ועוד. הכנסתי את כל הנתונים לאקסל, עשיתי כמה חישובים, ציירתי גרפים תלת-ממדיים וגיליתי לתדהמתי שאשמה במצב זה, זאת לא אחרת מאשתי.
בזמן שאני והיא עבדנו שנינו במשרה מלאה כמעט ולא דיברנו אחד עם השנייה במהלך השבוע. שאני אומר דיברנו אני מתכוון לשיחה לא אדמיניסטרטיבית, כזאת שמטרתה היא לא לתאם מי לוקח איזה ילד לאיזה כיוון ומתי עושים קניות. כיום כשאני עובד במשרה חלקית קורה לפעמים שיש לנו זמן לשבת ולנהל שיחות שבעבר היו מתרחשות רק בסופי שבוע או חופשות. בעוד זה נשמע טוב, זה לא. כל גבר שאי פעם דיבר עם אישה מעבר לשעה, יודע שיש נקודה שהמוח כבר לא מסוגל להכיל את הנאמר. הנוירונים מתחילים להשתולל ולזעוק, בזמן שקצרים חשמליים נוצרים באופן בלתי מבוקר. יש גברים שנרדמים, יש כאלו שפונים לאלכוהול ואצלי כנראה, כדי להגן על עצמו, המוח שלי מאתחל את עצמו. כנראה שבזמן ה reboot (יש שיקראו לזה Blue Screen) חלק מהזיכרון נמחק ובגלל זה אני שוכח דברים. אז ישבתי עם אשתי וסיפרתי לה את המסקנה שלי. כעבור שעתיים של נזיפות אני כבר לא זוכר איך קוראים לי.

אילוסטרציה

תמונת אילוסטרציה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נשים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על בלבול מוח

  1. חיה הגיב:

    קוראים לזה לחפור במוח,
    והמטרה של זה היא להשיג הישגים ולשפר את תנאי החיים של האישה בבית.
    המטרה אינטרסנטית בלבד

    אהבתי

  2. אהרון כהן הגיב:

    מותר לבנאדם לטעות פעם אחת ביום. לא צריך להלקות את עצמנו על כל טעות. אם תקבל את עצמך כמו שאתה, תטעה פחות.

    אהבתי

    • lifeaccordingtonir הגיב:

      יש לטעות פעם ראשונה ועל זה אני מסוגל לסלוח לעצמי. ויש לטעות פעם שניה ושלישית ואז צריך הלקאת עצמית. לפני כמה שנים גיליתי שבימי ראשון בעבודה אני תמיד שולח לפחות אי-מייל אחד שאני מצטער עליו. ולכן בימי ראשון הייתי קורא כל אי-מייל שלוש פעמים לפני שהייתי לוחץ על Send.

      אהבתי

  3. רונן הגיב:

    זו הסיבה למה שוכחים דברים:

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s