דין מפריע

זהירות! זה סיפור קצר וטיפה מופרע שנשלח לתחרות סיפורים קצרים (ולא זכה).

הרצח של יאיר בן התשע זעזע את המושבה זכרון יעקב. הלווייתו בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה הייתה אחד האירועים הכי גדולים שקרו במושבה מאז שהוקמה לפני למעלה ממאה ושלושים שנה. במשך שבוע שלם התעסקה כל המדינה בפרטי המקרה וגדודי פרשנים מכל התחומים ניתחו לעומק את משמעות הרצח כנגזרת של התהליכים שעוברים על החברה הישראלית. אבל את עודד זה ממש לא הפתיע מהסיבה הפשוטה שהוא זה שרצח אותו.
עודד הופתע מכמה זה היה קל. במשך כחודש עקב אחרי שיגרת יומו של יאיר וגילה שבכל יום חמישי בסביבות השעה שמונה חוזר יאיר מחוג כדורגל והולך ברגל דרך חורשת לנגה החשוכה. וכך באחד מימי חמישי הגשומים הסתער עליו בהפתעה ובמכת פטיש אחת סיים את חייו. את הגופה לא הסתיר מכיוון שרצה שיגלו אותה כי ידע בליבו שלרצח הייתה סיבה מאד טובה.

עודד אהב לשחק עם עצמו  את המשחק "מה היה קורה אם?". זה היה מתחיל תמיד בדברים שקרו לו אישית כמו "מה היה קורה אם לא היה מפספס את השער במשחק הגמר של ליגת הנערים" או "מה היה קורה אם האמריקאית שפגש בטיול לאוסטרליה הייתה מסכימה לחיזורים שלו". אחר כך היה ממשיך לשחק עם אירועים היסטוריים כמו "מה היה קורה אם היו מגייסים את המילואים בזמן ב 73" או "מה היה קורה אם מישהו היה רוצח את היטלר כאשר היה ילד". כבן למשפחה שרובה נספתה בשואה התעמק עודד בשאלה הזאת הכי הרבה. הוא דמיין כמה סבל היה נחסך לעולם ואיזה כוח היה לעם שלנו אם במקום להיות רק ארבע עשרה מיליון היינו היום, כפי שמעריכים המומחים, שלושים ושתיים מיליון. בכל סרט שראה על נסיעה בזמן לא הבין למה אף אחד לא נוסע לאחור בזמן והורג את היטלר. אילו רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות.

עודד לא שנא את יאיר וגם לא באמת חשב שיום יבוא והוא יהפוך להיטלר. אבל בניגוד להיטלר שהיה ילד לא מזיק, את יאיר כינה עודד "פיגוע לימודי", הילד המופרע של הכיתה, זה שבגללו מערכת החינוך נראית כמו שהיא נראית. פעם ראשונה שהבין מי הוא באמת היה כמה חודשים אחרי שהבת הבכורה שלו התחילה ללמוד בכיתה א' והוא התנדב להרצות מול הכיתה שלה על העבודה שלו בחברת הי-טק גדולה. לקח למורה עשר דקות להרגיע את יאיר ובמשך כל השיעור הוא לא הפסיק להפריע לעודד. עודד הסתכל בעיניים של הילדים האחרים וגם באלו של המורה וכל מה שראה היה מבט של ייאוש. בערב חקר לעומק את הבת שלו על הנעשה בכיתה והסיפורים שהיא סיפרה לו גרמו לו להתייצב אצל המנהלת ביום למחרת ולדרוש פתרונות. אבל בעידן של "האחד יותר חשוב מהכלל", "לא משאירים אף אחד מאחור" ו "צריך להתחשב בכולם" שום דבר משמעותי לא נעשה לתקן את המצב המעוות שילד אחד פוגע אנושות בחוויית הלימוד של למעלה משלושים ילדים. עודד היה המום מהאימפוטנציה של כל המערכות שנראה היה שמפחדות ממשהו ולא עושות דבר. עודד לא האשים את יאיר, בסתר ליבו אף ריחם עליו. הרי אף אחד לו רוצה להיות הילד הבעייתי, הזה שמרביץ, "המופרע", זה שמכיר טוב טוב את חדר ההתבודדות בבית ספר, ההוא שההורים שלו מקבלים כל יום שיחה מבית ספר שהילד שלהם שוב כיכב במהלך היום. אבל בסופו של יום דבר אחד עניין את עודד איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת.

הסאגה הזאת נמשכה במשך כל כיתה א', ילדים הפסיקו לעשות ימי הולדת כי הם לא רצו שיאיר יבוא ובמהלך חופשת הקיץ חמישה הורים העבירו את הילדים שלהם לביתי ספר אחרים. כיתה ב' החלה עם תקווה כי הוצמד ליאיר חונך מיוחד אבל יום אחד שהבת שלו חזרה בוכייה מבית ספר והתשובה לשאלה "למה?" הייתה "יאיר" ידע עודד שזה לא יכול להמשך כך. ההחלטה נפלה כמה ימים אחרי שחזר מצו שמונה בעקבות מבצע "עמוד ענן". בדרך מהימ"ח התגבשה בליבו ההכרה הסופית שאנשים, מדינות, תרבויות ואפילו חברות מסחריות מבינים הכי טוב את שפת הכח ואלימות. מצד אחד זה איכזב אותו קשות אבל מצד שני הרגיש מין תחושה של שלווה. תחושה שהבהירה לו בדיוק מה הוא צריך לעשות.

התוצאות של הרצח הפתיעו אותו לטובה. כשהתכונן, שרטט במוחו כמה תרחישים למה שיקרה אחרי הרצח אבל את מה שבאמת קרה הוא ממש לא דמיין. דבר ראשון רמת הביטחון האישי במושבה עלתה פלאים ולא בגלל שינוס מותניים של המשטרה אלא פשוט אנשים רצו להתנדב למשמר האזרחי וכמות הפריצות לבתים ירדה כמעט לאפס. הורים ההמומים, שרובם היו עד אז אפתיים עד לא אכפתיים למה שקורה בבית ספר,  החלו גם מתנדבים בבית ספר ולפתע נוצרה הרגשה של קהילה תומכת. אותה הרגשה שיש בזמן מלחמה. אבל מבחינת עודד הדבר הכי חשוב היה שחווית הלמידה השתפרה פלאים בכיתה של הבת שלו והחיוך חזר אפילו לפניה של המורה.

המשטרה לא הצליחה לפתור את תעלומת הרצח. כמה חשודים נעצרו בשבוע הראשון מעובד תאילנדי של אחד מחקלאי המושבה עד בחור ישיבה תימהוני אבל הם מהר מאד שוחררו. התכנון המדויק של עודד לא השאיר למשטרה סיכוי למרות שכמו כל ההורים בכיתה של יאיר גם הוא הוזמן לתשאול קצר בתחנת המשטרה המקומית. החשש היחיד שהיה לעודד הגיע מאשתו. היא ידעה כמה עודד מעוצבן על המצב בכיתה של הבת שלו וכמה המושג יאיר היה בשבילו הדגל שמציין את כל מה שדפוק במדינה אבל היא לא יכלה להעז ולדמיין שהאיש הנחמד שהתחתנה אתו והאבא של שלושת ילידיהם הוא רוצח. עודד גם די הופתע מזה שלא היו לו שום נקיפות מצפון או סיוטי לילה ושהצליח לשמור על שגרת חייו ועל הסוד האפל למרות התוצאות החיוביות של המקרה. לקח לו זמן אבל בסוף הוא הגיע למסקנה שהוא בעצם גיבור-על, כמו ספיידרמן, וכמו כל גיבורי-על גם הוא נאלץ לקחת את החוק לידיים שלו ע"מ לעזור לאחרים.

עודד לא תפר לעצמו חליפה או בחר שם מפוצץ. הוא מאד לא רצה למשוך תשומת לב כשהחליט שיש עוד בעיות שהוא יכול לטפל בהם. בדרך למקום העבודה שלו הייתה בסטה בלתי חוקית שהפריעה לתנועה וכולם ידעו שהיא שייכת לעבריין שרשויות החוק לא רוצות להתעמת אתו. שני בקבוקי תבערה פתרו את הבעיה. אחד ההורים בבית ספר היה מחנה בקביעות את המכונית שלו על מעבר החניה סמוך לכניסה לבית ספר. ארבע צמיגים חתוכים הפסיקו את התופעה. עודד היה מאושר. פעם ראשונה בחייו הרגיש שיש לו שליחות, מטרה בחיים.

כאשר הגיעה שנת הלימודים החדשה עלה בנו ניב לכיתה א'. בניגוד לאחיותיו ניב היה ילד לא פשוט ותוך שבועיים קיבלו עודד ואשתו טלפון מבית ספר לבוא לשיחה דחופה. ניב הרביץ לכמה תלמידים ואפילו לאחת המורות והושהה ליומיים. אבל ההשהיה לא עזרה וניב המשיך להפריע ולהשתולל. לא משנה כמה ניסו עודד ואשתו לעזור לו או למערכת זה לא השפיע. כעבור כמה חודשים נשמע דפיקה בדלת ושוטרים עם דמעות בעיניים הודיעו לעודד שמישהו רצח את הילד שלו.