הימור מסוכן

ילדים דקה אחת

מעולם לא שיחקתי פוקר. מעולם לא החזקתי ביד קבוצת קלפים בידיעה שההבדל בין מה שיש לי למה שיש ליריב שלי הוא גם ההבדל בין רווח להפסד גדול. זה היה נכון עד לפני שבוע, שהיריב שעמד מולי היה לא אחר מאשר נדב, הבן שלי.
כשהגעתי כהרגלי לצהרון כדי לקחת אותו הביתה הוא ישב על הנדנדה.
"יאללה בוא!", אמרתי.
"עוד כמה דקות", ביקש הילד.
"יש לך טוסיק לבן וחמוד", המשכתי בצחוק, "אם אתה לא רוצה שהוא יהיה אדום, קום ובוא לאוטו".
"הי!", אמר נדב בקול המצחיק שלו, קם ושם את שני ידיו על הישבן.
בצד עמדה אימא של החבר הכי טוב של נדב וכתגובה לחילופי הדברים פנתה לנדב ואמרה לו בצחוק שאם אבא שלו יתעלל בו הוא תמיד מוזמן לבוא לגור אצלם.
"אני אחשוב על זה", אמר הילד והלך לקחת את תיק בית הספר שלו.
בדרך למכונית חשבתי על מה שקרה והחלטתי לבחון אותו.
"תקשיב נדב, אם אתה רוצה לעזוב אותנו למשפחה אחרת, אני אהיה מאד עצוב כי אני מאד אוהב אותך אבל אני לא אעצור בעדך. רק תזכור שזה אומר ניתוק מוחלט ממני, מאימא שלך, מהאחיות שלך, מהכלב שלך ומהסבים והסבתות".
"אני אתן לך תשובה מחר בבוקר", השיב ונכנס לאוטו.
בערב חזרתי מפגישה ואשתי קידמה את פני בצורה שבדרך כלל היא מקדמת את פני.
"אתה דביל", היא אמרה לי כשנכנסתי, "הילד לא הצליח להירדם וגם היו לו דמעות בעיניים כי הוא לא הצליח להחליט מה לעשות".
"אני שמח! זה לא רק שיעור טוב לחיים אבל גם יחזק אותנו כמשפחה. יש לך ספקות שהוא ירצה לעזוב אותנו?", שאלתי.
"אתה דביל", היא שוב אמרה והלכה לישון.
נשארתי לשבת בסלון וחשש נתגנב אל לבי. ההכרות בת תשע השנים שיש לי עם הילד לימדה אותי שלמרות שהוא חמוד, חכם, מוכשר, יפה ודומה לי הוא גם אופורטוניסט שיזרוק אותי לבית אבות ברגע שיוכל. ממש נבהלתי כי הבנתי שהקלפים ביד שלי לא כך כך טובים כמו שחשבתי.
בבוקר קרא לי נדב לחדרו ולתדהמתי הצביע על המזוודה הקטנה ששוכנת על ארון הבגדים שלו ואמר "החלטתי לעזוב. בוא תעזור לי לארוז".
רעדתי. ההימור שלי כשל. נשמתי עמוקות ואמרתי לו שנעשה את זה אחרי בית ספר אבל שיזכור שאצל המשפחה שהוא עובר אליה אין טלוויזיה. המבט שלו השתנה והוא ביקש לחשוב על זה שוב.
כעבור שמונה שעות שבאתי לקחת אותו אולי בפעם האחרונה מהצהרון הוא הודיע כי החליט להישאר בגלל האימא שלו, האחיות שלו, הכלב שלו והסבים והסבתות. למרות ששמי לא הוזכר נרגעתי כי ממש פחדתי ממה שתעשה לי אשתי.
בערב לפני שהלך לישון הוריד נדב את הנעליים שלו ושוב גילנו כולנו, יחד עם פיקוד העורף, שהוא ממשיך עם התחביב שלו לא להחליף גרביים למשך זמן לא הגיוני. מיד הרמתי טלפון למשפחה הכמעט מאמצת וביקשתי שיבואו לקחת אותו ושיביאו גם גרבים חדשות.

אוף! מתי כבר יגיע המטפל הפיליפיני שלו?
אוף! מתי כבר יגיע המטפל הפיליפיני שלו?

פורסם על ידי Nir Katz

פורסם

8 תגובות בנושא “הימור מסוכן”

  3. אני בן גילך,,כרגע מגיב כמעט סדרתי לטורים שלך, ובעבר מאזור חיפה. נכון להרגע יש לי 10 ילדים ו-4 נכדים אבל זה כל הזמן משתנה. כשיש כל הרבה צאצאים אחת הסוגיות הכי מרתקות היא מה הולך לצאת מהיצורים האלו? זאת אומרת יש סביבך בקביעות סדרה של יצורים מ-22 שנים ועד עוללים בעריסתם, וההשוואה והיחסים ביניהם מחדד באופן קיצוני את התהייה מה הולך לצאת מכל אחד מהם? הריבוי הלא נורמלי הזה מוציא לך באופן טוטאלי את ההרגשה
    שיש לך איזו שליטה מינימלית על העיניינים,, וכמה שאתה לא משקיע בהם אתה תמיד נשאר בהרגשה שלילדה העשירית יש עוד 3 אמהות ו-6 אבאים ששותפים לחינוך ולעיצוב השקפת העולם. בדרך כלל זה די נחמד וגם עוזר מאוד לילדים להפנים את העובדה שאנחנו לא לבד בעולם ולא כל מה שרוצים אפשר לקבל ולכן צריך ללמוד להסתדר עם מה שיש. אני לעומתם גדלתי עם עוד שני אחים ואחות בבית מרווח על הכרמל, ולמרות שבאותו אזור נחשבנו למשפחה מרובת ילדים, לקח לי המון זמן להפנים את התובנות הפשוטות האלו. למעשה עד היום זה עדיין לא בילט-אין אצלי כמו שהייתי שמח שזה יהיה.
    אבל כל זה רק הערת אגב. הסיפור האמיתי הוא בביקור שערכתי אצל בן דוד יקר שלי שמתגורר ברחוב מאז"ה בתל אביב. במהלך הביקור הילד החמוד שלו (שהיה באותו זמן בן 6) החליט שאבא שלו לא התנהג כיאות וצעק לו את מה שהוא חושב עליו:
    "אתה חמור!"
    האבא, שהוא איש יקר ומיוחד לא הגיב אפילו במצמוץ והייתי פשוט חייב לשאול אותו אם הוא שמע מה העולל היקר שלו הוציא מפיו?. הוא ענה שאכן שמע, ושאלתי אותו אם לא ראוי לעשות משהו בקשר לפה מפיק מרגליות שכזה? הוא ענה לי בנעימות שזה מהלך טבעי והוא כבר מודע לכך שבאורח החיים הנוכחי שלו, בגיל 15 הוא כנראה ייאלץ לשחרר אותו מהמעצר הראשון ובגיל 18 הוא יצטרך לחפש אותו אי שם בגוהה או בנפאל.
    הייתי אחוז התפעלות (לגמרי! לא כל יום פוגשים מישהו שעומד באומץ ובשיוויון נפש נוכח עובדות החיים) ואמרתי לו שאני יכול להבין הורים שמדחיקים את המציאות וכלל לא חושבים על העתיד, אבל אחד כמוהו, שמודע ל"מהלך הטבעי", האם לא מן הראוי לעשות משהו בנידון? והוא ענה לי בפשיטות:
    "לא! ככה זה בחיים שבחרתי לי".
    ואני עדיין סקרן לגמרי מה ייצא מאותו ילד מתוק ,

    אהבתי

    להגיב

יש לך משהו להגיד? (לא חובה למלא פרטים בכדי להשאיר תגובה)