הבן שלי רוצה להיות רקדן – יש לכם בעיה עם זה? לא, כי גם לי הייתה

פורסם במקור בגיליון נובמבר של "בלייזר"

חודש לפני שנולד בני נדב חלמתי חלום. אני נמצא באולם כדורסל בטקס חלוקת מדליות וגביעים, והקהל מריע. בני פוסע בצעדים בטוחים למרכז האולם, מקבל מדליה ומרים אותה גבוה למעלה. לפני שבוע התגשם החלום הזה, אבל כמו הרבה דברים שקשורים לנדב, זה יצא אחרת לגמרי ממה שחשבתי. חשוב לציין שהילד דומה לי. כלומר, אין לו כרס והוא לא מקריח, אבל הוא קופי־פייסט מושלם של איך שאני נראיתי בגילו. אלא שבניגוד לעץ, התפוח הזה אוהב לרקוד. נולד לרקוד, הייתי אומר, רק שבשלוש השנים הראשונות לחייו לא היו שום סימנים מקדימים לכך שילך בכיוון הזה. הוא אמנם התבלט בשיעורי מוזיקה ותנועה בגן, אבל היה מאוד שקט ומופנם. כל כך שקט שהגננת הביעה חשד לבעיית שמיעה. הסימן הראשון לבאות הופיע כשמלאו לו שלוש וחצי, בעיצומו של מרוץ משוגע למצוא לו חוג מתאים בפתח שנת הלימודים תשס"ח. שאלתי מה מעניין אותו, ונדב אמר שהוא רוצה ללכת לחוג בלט. "אתה מתכוון לחוג קפוארה", עניתי והדגמתי תנועות של לוחם ברזילאי אשכנזי. "לא", אמר הילד ועשה תנועה של בלרינה. "חוג בלט".

להיכנס לחוג בלט של ילדות זה כמו לבוא בשעריו של מפעל לייצור מסטיק בזוקה רגע אחרי שנפלה עליו פצצה. בתוך כל הוורוד הזה בלט בני הקטן, לבוש בכחול. המורה הייתה בהיי מעצם העובדה שיש לה תלמיד, אבל לא ידעה להתאים את עצמה למצב החדש. באחד השיעורים היא נתנה לכל הבנות וגם לבן שלי שרביט עם חוטים ונצנצים, וביקשה שירקדו לפי המוזיקה "כמו נסיכה". אימא שמנה אחת, שישבה לידי ולא ידעה שאני האב של הבן היחיד בחוג, אמרה לאימא אחרת שישבה לידה: "תראי את הפייגלה הזה". מכל הדברים שנאמרו לי או סביבי במהלך חיי, זה המשפט שהכי פגע בי. כמו כדור 5.56 הוא נכנס לי דרך האוזן ויצא מהאצבעות של הרגליים כשבדרך הוא קורע כל איבר חיוני בגוף. רעדתי, פשוט רעדתי במשך כל השיעור. כעסתי על האימא ההיא כמו שמעולם לא כעסתי על אדם זר. שלושה ימים אחרי התקרית הזאת קמתי מזיע באמצע הלילה עם התשובה המתחכמת שהייתי צריך לשלוף לה: "עם נשים שנראות כמוך, עדיף לבן שלי שיהיה הומו".
תראו, אין לי שום דבר נגד הומואים. אני מאחל להם שיבוא יום ולא יצטרכו להילחם על היחס והזכויות שמגיעות להם מהחברה ומהמדינה, אבל אני מעדיף שהבן שלי יגדל להיות סטרייט כמוני. הרי כולנו רוצים שהילדים שלנו לא רק יהיו יותר מוצלחים מאיתנו, אלא גם שיחשבו, יתנהגו ויחיו לפי סט הערכים שלנו. אין הורה שלא אומר "העיקר שיהיה מאושר", אבל מעדיף מאושר עם תעודת בוגר טכניון מאשר עם תעודת עובד החודש במקדונלד'ס. אנחנו חודשיים לפני בחירות ומבחינתי זה היה כישלון אישי ענק אם אחד הילדים שלי יצביע בעתיד למפלגה לא ציונית. אפילו רחמו העבריין מסיפורי יפו של מנחם תלמי התאכזב מכך שבנו חיים הוא תלמיד מצטיין ולא יודע מאיזה צד מחזיקים קלף של פוקר. אני מקווה שזה מבהיר את הנקודה.
לא דיברתי עם נדב על מה שקרה באזור ההורים באותו יום, אבל השרביט מאוד לא מצא חן בעיניו והוא החליט לפרוש מהחוג. אותי זה שימח בגלל כל האמור לעיל, וכבונוס נחסכו לי 180 שקלים בחודש והצורך לשנע אותו לחוג. הגעתי גם להחלטה אסטרטגית שאני צריך לחשוף אותו ליותר פעילויות גבריות, אז בכל יום ראשון ראינו ביחד משחק פוטבול בערוץ METV שגם משדרים שם במהלך המשחק פרסומות לטנדרים גדולים ובירות קרות. אבל חיידק הריקוד לא עזב אותו. בכל פעם שנשמעה מוזיקה היה נדב נעמד במרכז החדר — או המסעדה או המסיבה או המדרחוב, ופעם אחת גם במרכז בית הכנסת — ומתחיל לרקוד. כך זה נמשך שנתיים, עד שעלה לגן חובה וביקש ללכת לחוג ריקודים. התנאי האחד שלו היה שהמורה יהיה גבר.

במרכז הספורט המקומי מצאנו חוג לריקודים סלוניים עם מורה ממין זכר. כמשקל נגד רשמתי את נדב לחוג קונג־פו, וצחוק הגורל: המורה הייתה אישה שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. בשבועיים הראשונים, אולי בהשפעת הטראומה של השרביט, הילד רק ישב בצד והסתכל. בשיעור השלישי הוא החליט להצטרף לרוקדות ולרוקדים — חוץ ממנו היה אז עוד בן אחד — בגלל שמצאו חן בעיניו הנעליים היפות של המורה. אחרי חודשיים הוא עזב את חוג הקונג־פו (כנראה לשמחת המורה; הוא שב וטען בפניה שהקאטות מזכירות לו את ריקוד החימום שהוא לומד בריקודים הסלוניים). באותה שנה, בגלל לחץ חסר תקדים בעבודה, לא ממש התעניינתי בנעשה במרכז הספורט. מדי פעם היו שואלים אותי לאיזה חוג הולך הילד, ואני הייתי מודה בעובדות אבל כופר באשמה. זה השתנה יום אחד, בבת אחת, כשנאלצתי לאסוף אותו מהחוג והגעתי מוקדם מהמתוכנן. נגמרה לי הסוללה במחשב הנייד ולא יכולתי להמשיך לעבוד, אז כברירת מחדל צפיתי בבני רוקד ואלס אנגלי עם בת זוגו. ואם זה היה סרט מצויר, הייתם רואים את הלסת שלי נופלת לרצפה.
בסוף השיעור חיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אותו כל חייו. כל כך הייתי גאה בו וכל כך מאוכזב מעצמי. מההתנהגות שלי, מחוסר הפרגון, מהאגואיזם, מהכניעה בפני מה שחושבים אחרים, מזה שלא תמכתי בילד בן שש שמצא משהו שהוא אוהב ומתמיד ומשקיע בו. האם זה לא מה שאנחנו רוצים מהילדים שלנו? רצינות, השקעה, התמדה?

Nadav"יאללה, ריקוד אחרון, צריך ללכת לשחרר את הבייביסיטר" (צילום: לאוניד גופמן)

כעבור שבוע ניגשתי לדבר עם המורה שלו. היום אני מבין שעד אז נמנעתי מלדבר כי בתוכי קינאתי בו. קינאתי כי הבן שלי רואה בו את מודל לחיקוי, ולא בי. המורה סיפר לי את הסיפור שלו: איך זה היה לפני 17 שנה, הרבה לפני "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים", כשהוא היה רקדן בן 13. הוא סיפר על כינויי גנאי שהיו מנת חלקו בהתחלה, איך אלה נעלמו לאחר שהופיע לפני בית הספר ואיך הפך לזה שמביאים למסיבות כדי שימשוך בחורות. היום הוא נשוי לאישה ויש לו בת זוג לריקודים שיכולות לככב ברשימת 100 הנשים הסקסיות שמופיעה פעם בשנה במגזין הזה. הבן שלו, בגלל שככה זה בחיים, לא כל כך מתעניין בריקודים.

נדב רוקד ריקודים סלוניים כבר יותר משלוש שנים. בכל הזדמנות הוא משוויץ בזה, ממיס לבבות של נשים מגיל שש עד 60 ומחלק חתימות לנערות בנות 16. זה גם מה שהוא רוצה להיות כשיהיה גדול: רקדן ומורה לריקודים. אשקר אם אגיד שזה חלום חיי, ואגזים אם אגיד שזה מה שחשוב. לפני שבוע ישבתי באולם כדורסל בטקס חלוקת מדליות וגביעים. הקהל הריע למשמע שמותיהם של בני ובת זוגו, והם פסעו בצעדי ריקוד בטוחים למרכז האולם. הוא קיבל מדליה, היא קיבלה מדליה ושניהם קדו את קידת הרקדנים. החלום שלי התגשם אחרת מאיך שחשבתי, אבל היום אני יודע מספיק בשביל לקוות — באמת באמת — שכשיהיה גדול, נדב יעשה ויהיה כל דבר שיגרום לו להיות מאושר. אני רק מקווה שהוא לא יצביע חד"ש.

פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה / משפחה, ילדים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

26 תגובות על הבן שלי רוצה להיות רקדן – יש לכם בעיה עם זה? לא, כי גם לי הייתה

  1. Rachel הגיב:

    מקסים ומרגש. הבן שלך גבר אמיתי וזה ממש יופי !

    אהבתי

  2. ירון הגיב:

    גדול!
    רק שלא ייצא שריונר!
    בעצם כן
    אולי לא..
    לא יודע…

    אהבתי

  3. eitanklein הגיב:

    חומד של ילד ד"ש
    איתן

    אהבתי

  4. אריק הגיב:

    פשוט מקסים

    אהבתי

  5. שלמה הגיב:

    סיפור יפה שמסופר בצורה קולחת ומעניינת

    אהבתי

  6. rotg20 הגיב:

    מרגש וכתוב מעולה
    נהניתי לקרוא 🙂

    אהבתי

  7. דניאל הגיב:

    למה אתה חושב שחד"ש היא לא ציונית?

    אהבתי

  8. פינגבאק: הימור מסוכן | החיים על פי ניר

  9. כרמל הגיב:

    מקסים, מרגש, אבא/הורה כמו שכולנו רצינו שיהיה לנו וכולנו (אני מקווה) מנסים להיות.

    אהבתי

  10. אלונה צ.ג. הגיב:

    הלוואי והיו עוד בנים כמותו…. יש מחסור בבני זוג….

    אהבתי

  11. ליאת הגיב:

    אחד הטורים היותר מרגשים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. כמה טוב שתפסת את עצמך בזמן. אין לך מושג כמה האכזבות האלה יכולות להרחיק בין אב לבן. ואגב- גם אם יהיה הומו עדיין זה לא אומר שלא יהיו לו הערכים שלך. תאהב את מי שהוא, זה כל כך חשוב .

    אהבתי

  12. udisamana הגיב:

    שרביט זה נקבה ולא זכר

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s