בזמן

החום המעיק ששורר פה בימים האחרונים השכיח את העובדה שהיה לנו חורף די טוב השנה. חוץ מלהיות טוב לכנרת ולמאגרי המים של ישראל הוא היה טוב גם למשפחתי כי השנה בניגוד לעבר טיילנו והרבה. נלחמנו ביצר הטבעי להתכרבל מתחת לשמיכות החמות וקמנו בשש בבוקר לראות שיטפונות במדבר יהודה, נחלים זורמים בצפון ומרבדי כלניות ליד צאלים שבדרום. צאלים, קור, לקום מוקדם הזכיר לי את אימוני החורף במילואים. את אותם ימים שאתה מתעורר בחמש בבוקר, רועד מקור ומקלל לפי הסדר את היום שהקימו את מדינת ישראל, את זה שהורים שלך הביאו אותך לעולם ואת ההחלטה המוזרה שגרמה לך להתגייס לחיל השיריון.
אני לא רוצה לחשוב מה הילדים שלי חשבו שהערתי אותם בחורף, ביום שבת, בשש בבוקר. האמת שזה לא משנה בגלל שכל יום זאת אותה מלחמה להעיר אותם. "אני מתאושש", "עוד שתי דקות", "אבא די אני כבר קמה!" הם תבניות למשפטים שאני שומע כל יום משבע בבוקר עד שבע וחצי שאחרון הצאצאים קם. המלחמה הזאת בבוקר משגעת אותי וגורמת לעצבנות יתר שהורסת לכולם את תחילת היום. ניסיתי לפתור את הבעיה בכמה שיטות. הראשונה הייתה שהתחלתי להעיר אותם יותר מוקדם. זה עבד יומיים עד שהם גילו את התרמית. ניסיתי גם איומים קשים, ניסיתי גם שוחד מתוק אבל שום דבר לא שינה את המציאות.
כמו רבות מההמצאות גם הפתרון לסוגיה הזאת התגלה במקרה. זה קרה שאף שעון מעורר, יותר נכון להגיד טלפון סלולרי, לא צלצל. ראשונה התעוררה אישתי ומיד נתנה לי מכה בצלעות. "השעה שבע וארבעים", היא אמרה, "מהר תעיר את הילדים". הערתי את כולם והודעתי להם שאם הם לא רוצים לאחר לבית ספר הם צריכים לצאת תוך עשר דקות מהבית. מעולם לא ראיתי את הילדים שלי יותר יעילים, מפוקסים, מכווני מטרה. תוך עשר דקות הושלמו כל המשימות והם היו בדרכם ברגל לבית ספר. אירוע זה שוב החזיר אותי לאוהל בצאלים ולמשפט האלמותי שמלווה אותי מאז ועד היום "לא משנה מתי נקום, תמיד נסיים באותה השעה".