אבות אכלו בוסר

אני זוכר את הפעם הראשונה שזה קרה לי. הייתי בן 13 והלכתי עם החברים שלי לקולנוע "סביון" השכונתי. בדרך לקולנוע שאל אותי אחד מהחברים אם האנשים שמנפנפים לי מעבר לכביש הם ההורים שלי. למרות שאלו באמת היו ההורים שלי צחקתי ואמרתי שלא והגברתי את קצב ההליכה. שחזרתי מהסרט שאלה אותי אמי למה לא נפנפתי אליהם בחזרה ואני המצאתי סיפור שלא שמתי לב כי מיהרתי לסרט.
אין הסיפור הזה מעיד שום דבר על האהבה והכבוד שרכשתי אז ואני עדיין רוכש להורי, אבל בגיל מסוים כל ילד מעדיף שלא להראות עם הוריו באותו קילומטר רבוע. זה טבעי, זה אנושי, זה חלק מתהליך ההתבגרות של ילדים אבל זה לא היה אמור לקרות לילדים שלי כל כך מהר.
ביום רביעי שעבר בשעה 11:45 קיבלתי טלפון מהבת שלי נועה. נועה כמעט לא משתמשת בטלפון הסלולרי שלה ולכן כל שיחה ממנה מיד מקפיצה אותי.
"אבא, אתה בבית?", שאלה הילדה.
"כן זה עתה הגעתי", עניתי.
"אתה חייב לעזור לי, שכחתי את חוברת ספרות בבית ואני חייבת אותה לשעה השישית ב 12:35", המשיכה.
"למה לא בדקת בבוקר? יש לי דברים לעשות, אני לא יכול כל פעם שאת שוכחת ספר או חוברת לרוץ לבית ספר", השבתי בתקיפות.
"אבא, בבקשה, פעם אחרונה אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב", התחננה הילדה.
"טוב, פעם אחרונה!", קבעתי בנחרצות.
באותו בוקר טיילתי בשטח כך שהנעליים שלי היו מלאות בבוץ ורטובות ובגלל שאני לא אישה אין לי אלפי זוגות נעליים לכל מטרה, מזג אויר ויום בשנה. לכן ב 12:15 נעלתי את נעלי הבית שלי, לקחתי את מולי הכלב ויצאתי ברגל לבית ספר.
הגעתי כמה דקות לפני תחילת השיעור וחיכיתי מחוץ לכיתה. כשהסתיים השיעור החמישי יצאו רוב ילדי הכיתה חיבקו את מולי הכלב ונועה לקחה ממני את החוברת בשמחה וששון.
כשפניתי ללכת הביתה התקרבה אלי הילדה ואמרה לי בשקט "אבא תודה על החוברת אבל למה באת בנעלי בית, אתה עושה לי בושות!".
המום מדבריה חזרתי הביתה התקשרתי להורים שלי ובקשתי סליחה.