חיים וקקי בידי הלשון

ערב אחד לפני חצי שנה לא מצאתי את הטלפון הסלולרי שלי, הפכתי את כל הבית אבל כלום. מיואש נעמדתי מול הילדים והכרזתי כי מי שימצא את הטלפון שלי יקבל מה שהוא רוצה.
מעולם לא תזזו ילדיי ברחבי הבית כמו באותו הרגע, שהזוכה הייתה מאיה שבאומץ לב גדול חיפשה ומצאה את הטלפון בתוך המכנסיים שלי ששכבו להם בערמת הכביסה המלוכלכת.
כמו קיסר רומי שחזר ממסע ניצחונות ברחבי האימפריה נעמדה מולי מאיה בעודה מחזיקה את הטלפון שלי כגביע ניצחון.
"תודה מאיה, הצלת אותי!", אמרתי לה בעודי מדמיין את סופו של הטלפון בתוך מכונת הכביסה, "עכשיו כמו שהבטחתי מה את רוצה?".
לתומי חשבתי שמאיה תבקש משהו בסגנון של סרט או שוקולד טעים אך לתדהמתי היא פלטה את אחת המילים שהכי לא רציתי לשמוע "כלב!".
צחקתי צחוק מנומס ואמרתי למאיה שתחשוב על משהו אחר.
"לא," התעקשה מאיה, "אמרת כל דבר שאנחנו רוצים ואני רוצה כלב".
אני איש שעומד במילתו ולכן קיוויתי שהיא תשכח אבל זה לא קרה ובכל הזדמנות ובמיוחד בזמן שנזפתי בילדי על שלא עשו את מה שאמרתי להם הייתה מזכירה לי מאיה בעדינות שמאפיינת אותה שאני עדיין לא קיימתי את הבטחתי.
את ההתנגדות שלי לכלב אפשר לסכם במה שאמר מורי ורבי ג'רי סיינפלד. "אם יצור מהחלל החיצון יגיע לכדור הארץ ויראה שני חיות שהולכות ביחד וכאשר אחת החיות עושה את צרכיה השנייה מנקה אחריה, המסקנה שלו מי השליט ומי השולט די ברורה".
מהכרות שלי עם הגוזלים שלי ואחרי שבמשך שלוש שנים האחרונות ניקיתי בצורה עקבית ויש אפילו לומר מקצועית כלובים של ארנבים (יהיה זכרם ברוך), צירופו של כלב למשפחתנו לפי הבנתי יהיה  מאורע שיגרור אחריו עבודה פיזית נוספת לעבדיכם הנאמן.
נלחמתי כמה שיכולתי בלדחות את קיום הבטחתי אבל שהרגשתי שמאיה מתחילה לאבד אמון וכבוד באביה המזדקן, שבונה עליה כשיגיע הזמן לא תזרוק אותו לבית אבות שלא מוסמך לטפל בזקנים, נסענו לכלביה לאמץ כלב.
בעודנו הולכים בין עשרות כלבים שמתחננים שמישהו ייקח אותם צד את עיני כלב קטן, חמוד ושקט שישב לו בצד ולא הפריע לאף אחד ממש הזכיר לי אותי. מולי, זה שמו, נמצא אצלנו כבר חודש וחצי וקשה לי להודות שאני ממש אוהב אותו.
אבל עדיין מה שמוזר בכל הסיפור הוא שתמיד שיורד גשם משום מה תורי לצאת אתו לטיול.